ההפיכה המשטרית היא אירוע תג מחיר

כל מרכיב בממשלה הזאת – נתניהו ומעריציו, החרדים והמתנחלים – פועל כדי לנקום במדינה ■ אך בפעולות הקיצוניות שלה בונה הממשלה את הבייס הדמוקרטי – אנשים שחרדים לגורלה ולדמותה של מדינת ישראל ומבינים עד כמה הסכנה גדולה ומוחשית

March 03rd, 06AM March 03rd, 06AM סמי פרץ המאבק המתרחב ברחובות הערים נגד ההפיכה המשטרית שמקדמת הממשלה הנוכחית הוא מהמרגשים שנראו כאן זה שנים. מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות מדי שבת, לפעמים גם באמצע השבוע, כמו ביום רביעי האחרון — “יום השיבוש” — ודורשים מהממשלה: עצרי.

זה מרגש משום שלא מדובר בהפגנות על אינטרס מגזרי צר או על הכיס הפרטי — יוקר מחיה או תוספות שכר — אלא על טיבה ואיכותה של הדמוקרטיה הישראלית. עם הקמת הממשלה הזאת הדמוקרטיה סוטה מהנתיב, יורדת לסמטה צדדית אפלה, ומכאן אפשר רק לדמיין את מה שעלול לקרות לה.

זו אינה מחאה על פסקת ההתגברות, הרכב הוועדה לבחירת שופטים, עילת הסבירות או חוק היועמ”שים, אלא על כל מה שעולה מהם: ניסיון ברוטלי של שר המשפטים יריב לוין ויו”ר ועדה החוקה שמחה רוטמן לקדם הפיכה משטרית בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתהפוך את ישראל לדתית, לאומנית ומושחתת יותר; תוך השתלטות על מערכת המשפט, ביטול האיזונים והבלמים על פעולותיה, החלשת שומרי סף והרחבת השחיתות.

אומרים לנו שזה מה שבוחרי הממשלה הזאת רוצים, אך לפי הסקרים שפורסמו עד כה, זה לא מדויק. יש לרעיונות האלה בייס, שכולל את החרדים — שרוצים את החלשת בג”ץ וביצור ההישגים שהם מצליחים לסחוט בשדה הפוליטי; את תנועת ההתנחלות — שפועלת לחזק את העליונות היהודית בשטחי יהודה ושומרון; את מושחתי הממשלה — שרוצים מערכת אכיפת חוק חלשה; וגם כמה פוליטיקאים כוחניים שתפיסתם את הדמוקרטיה מוגבלת.

לבייס הזה יש מנהיג העונה לשם נתניהו. חלקם מעריצים אותו, חלקם פחות מתלהבים ממנו, אך כולם איתו כי הוא יודע להביא שלטון. אבל יש גם רבים אחרים שהצביעו לממשלה הזאת — ומבינים שהיא מובילה מהלך דורסני ואלים נגד הדמוקרטיה. בינתיים, נתניהו לא מקשיב לאחרונים.

הממשלה אומרת שהיא רוצה “לעשות טוב לעם ישראל” — אך מחריבה את שאריות הסולידריות ומפרקת את החברה

ככל שחולפים הימים ומתעצמות ההפגנות והמחאות, מתברר שיש עוד בייס בסיפור הזה: הבייס הדמוקרטי. הוא לא שייך למפלגה ספציפית, מגזר מסוים או קבוצת אינטרס. אין לו מנהיג. מדובר באנשים שחרדים לגורלה ודמותה של מדינת ישראל. הם מבינים היטב לאן הממשלה הזו לוקחת אותנו, מהם הווקטורים שפועלים עליה וכמה הסכנה גדולה ומוחשית. הבייס הזה כולל גם אנשים שהצביעו למפלגות מהקואליציה — כל זמן שהנושא הוא ההפיכה המשטרית.

ההתקדמות בחקיקה של ההפיכה המשטרית מחריפה גם את המחאה נגדה. זה לא ייעצר. מאז החלה המחאה אני נמצא מדי שבת בהפגנות, שומע את הקולות, רואה את הדאגה ומתרשם שהמוחים לא מתכוונים להפסיק את המחאה. הם לא יקבלו פשרה עקומה.

הנרטיב של המחנה הדמוקרטי שהיה קצת מעורפל בשנים האחרונות — והתמקד ברק־לא־ביבי — מתעצב ומתעצם בימים אלה. במובן מסוים, תורמים לעיצוב הזה דווקא אותם גורמים בימין העמוק, שמזכירים שוב ושוב את תוכנית ההתנתקות כאירוע מכונן בבניית כוחו.

כששר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ’ מעלה שוב ושוב את ההתנתקות כדוגמה לכך שהציבור הישראלי והתקשורת לא היו אמפתיים כלפי המפונים ולא ביקורתיים כלפי הממשלה — הסאבטקסט ברור: אנחנו לא מתכוונים להקשיב לכם כעת, לא סופרים אתכם, ולא מתכוונים להתנצל על הרצון שלנו להחליש את מערכת המשפט ולהעביר את הכוח לידינו. זה אירוע נקמה. תג מחיר.

מול הנחישות של לוין נבנית בימים אלה הנחישות של הבייס הדמוקרטי, במאבק שאין ממנו דרך חזרה. זה או דמוקרטיה ליברלית או מדינה נחשלת ומושחתת

לכל מרכיב בקואליציה הזאת יש תג מחיר משלו. נתניהו ומעריציו ונוקמים במדינה על שהעזה להעמידו לדין. החרדים נוקמים כי הם לא מקבלים את רעיון השוויון בחובות, ולמעשה גם לא את הרעיון השוויון בזכויות — אלא דורשים זכויות יתר; והמתנחלים נוקמים כי הם רוצים לטפח ולנפח את נרטיב ההתנתקות לממדים שימנעו בעתיד אפילו בדל מחשבה על פינוי נוסף. לא מיותר להזכיר: ראש הממשלה נתניהו הצביע בעד תוכנית ההתנתקות שאותה יזם ראש הממשלה דאז אריאל שרון — שני ראשי ממשלה מהימין.

הבייס הדמוקרטי נבנה סביב הסכנות שישראל תהפוך למשיחית, דתית ומושחתת יותר. הוא היה יכול לחיות בשלום ולעסוק בענייניו אם הממשלה הזאת הייתה ממוקדת בניהול ענייני המדינה וקידומה בחינוך, בביטחון, בבריאות, בתשתיות, ביוקר המחיה ובאלימות. אך היא עושה בדיוק את ההפך: מדברת על משילות ומקדמת אנרכיה, מדברת על איזונים אך מפרה אותם ומאבדת את הבלמים, אומרת שהיא רוצה “לעשות טוב לעם ישראל” — אך מחריבה את שאריות הסולידריות ומפרקת את החברה. ממשלת נתניהו הנוכחית בונה את הבייס הדמוקרטי, יוצקת לתוכו תוכן, מזינה אותו בהבנה ממשית של הסכנות לדמוקרטיה ומתדלקת את האנרגיה שלו.

נ.ב

ריצת האמוק של השר לוין לקידום ההפיכה המשטרית מעוגנת בהסכמים הקואליציוניים ומוגדרת כמשימת העל של הממשלה. מוענקת לה קדימות בחקיקה על פני כל דבר אחר. זה מעורר תהיות מדוע. הרי לא מדובר בעניין דחוף במיוחד. הסורים לא יושבים על הגדרות, לממשלה יש רוב מוצק, הכוח בידיה. היא הייתה יכולה לקחת את הזמן ולגבש תוכנית שתיתקל בפחות התנגדויות.

מדוע הדהרה? אחד ההסברים הוא שהחלשת בג”ץ היא תנאי הכרחי כדי לאשר למפלגות החרדיות לקדם חוקים שיבצרו את ההישגים שיסחטו מהממשלה בתקציבים ובאי גיוס לצבא. זה הסבר לא מספק. יש הסבר טוב ממנו: לוין יודע שמדובר בהפיכה משטרית דרמטית שדורשת נחישות של הקואליציה ללא היסוסים וחוליות חלשות — וכאלה יש רק בתחילת קדנציה של אנשים שאיבדו שלטון וזכו בו — בעיקר בזכות מחדל התארגנות מחפיר של המחנה הדמוקרטי. לוין פועל לפי המתווה שעליו דיבר נתניהו בעבר: מה שלא עשית בשנה הראשונה, כבר לא תעשה. מול הנחישות הזאת נבנית בימים אלה הנחישות של הבייס הדמוקרטי, במאבק שאין ממנו דרך חזרה. זה או דמוקרטיה ליברלית או מדינה נחשלת ומושחתת. מה שלא נעצור עכשיו — לא נצליח לעצור בעתיד.