“שום ערבים. אנחנו לא מאמינים בהם”: טעות חשפה מה משרד ראש הממשלה ניסה לצנזר

ארכיון המדינה פרסם כ-200 עמודי פרוטוקול על הממשל הצבאי בשנות ה-50, אך לא צנזר את הקטעים שמשרד ראש הממשלה הורה לו למחוק. עיון בהם חושף מה באמת חשבו בצה”ל על הנכבה, איך נישלו ערבים מקרקעותיהם ומנעו מהם פרנסה, ובאילו שיטות בלתי מוסריות גייסו משתפי פעולה מקרבם

March 03rd, 05AM March 03rd, 05AM

טעות טכנית של ארכיון המדינה מספקת הצצה נדירה למנגנון שמאחורי צנזור מסמכים היסטוריים, וחושפת היבטים גזעניים, מפלים, מושחתים ובלתי מוסריים בפעילות הממשל הצבאי שהטילה ישראל על ערביי הארץ בין מלחמת העצמאות ל-1966.

לאחרונה פרסם הארכיון באתר שלו כ-200 עמודי פרוטוקול המתעדים את דיוני ועדת השרים לענייני הממשל הצבאי, שפעלה בסוף שנות ה-50. יחד עם החומר ההיסטורי הועלו לאתר בטעות גם כמה עמודים מ-2021, שבהם פקיד מטעם משרד ראש הממשלה, שאליו כפוף הארכיון, מורה לאנשי הארכיון אילו קטעים יש לצנזר. הארכיון לא צנזר לבסוף את המסמכים האלה, אך הותיר את הוראות הצנזור בתוכם.

החומר נחשף לבקשת מכון “עקבות” לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהעלה לאתר האינטרנט שלו מאות מסמכי ארכיון הקשורים לפעילות הממשל הצבאי. עיון במסמכים מגלה מה התבקש ארכיון המדינה להסתיר מהציבור, וכמו במקרים נוספים של טעויות מסוג זה, ממחיש עד כמה קלה היד על הדק הצנזורה.

הקטעים שאמורים היו להימחק – לעתים עמוד שלם, לעתים פסקה או מילה בודדת – מתעדים את האופן השלילי שבו התייחסו גורמי ממשל וצבא שונים אל אזרחי ישראל הערבים, ואת שיטות הפעולה הבעייתיות שלהם מול האזרחים האלה. חשיפתם עשויה אמנם לגרום למבוכה למדינה ולמוסדותיה, אך אינה מסכנת את ביטחון המדינה. “אין לחומר שהוחלט להשחיר כל קשר – אפילו קלוש – לביטחון המדינה. הקוראים יכולים לקבוע זאת בעצמם באמצעות עיון בתיקים”, אומר אדם רז, חוקר “עקבות”.

מארכיון המדינה נמסר: “מבדיקת התיקים נראה שמדובר בתיקים שעברו בדיקה חוזרת, שבה הוחלט שלא להשחיר את הקטעים המסומנים. ההנחיות להשחרה לא היו אמורות להיסרק, והושארו בתיק בטעות. עניין זה ייבדק כדי להבטיח שלא יישנה”.

דוגמאות לא חסרות. באחד הדיונים שהתקיימו בסוף 1958, דיבר סא”ל יהושע ורבין, המושל הצבאי של אזור הצפון, על הנכבה. גם ממרחק של 75 שנה נותרו דבריו נוקבים.

“ב-1948 קרתה פה קטסטרופה לאוכלוסייה הערבית, מבחינתם הם”, אמר. “קרתה פה טלטלה וסערה עצומה בעקבות מלחמת העצמאות ומרבית האוכלוסייה ברחה, נשמדה, נותקה ממקום בו היא חיה דורות על גבי דורות”.

מהדברים האלה נדרש ארכיון המדינה לצנזר את המילה “נשמדה”, כך שלא יהיה זכר לכך שאיש צבא משתמש במילה כה חריפה כדי לתאר את מותם של ערביי הארץ במלחמת העצמאות.

קטע נרחב שהארכיון התבקש לצנזר עוסק בגזל אדמות מאזרחים ערבים. בפרוטוקולים מצוטט המושל הצבאי של אזור המשולש, זלמן מרט, מראשוני הלוחמים בפלמ”ח, שהתפרסם כמי שטיפל במשה דיין לאחר שנפגע בעינו בפלישת הכוחות הבריטיים לסוריה וללבנון ב-1941 ובמלחמת העצמאות שימש כמפקד גדוד “מוריה” בקרבות בירושלים.

“ב-1948 קרתה פה קטסטרופה לאוכלוסייה הערבית, מבחינתם הם”, אמר המושל הצבאי של אזור הצפון, “קרתה פה טלטלה וסערה עצומה בעקבות מלחמת העצמאות ומרבית האוכלוסייה ברחה, נשמדה, נותקה ממקום בו היא חיה דורות על גבי דורות”. מהדברים האלה נדרש ארכיון המדינה לצנזר את המילה “נשמדה”

בדיון המדובר, הסביר מרט כי נישול האזרחים הערבים מהאדמות שעליהן ישבו לפני המלחמה, נועד לפנות שטחים עבור יישובים יהודיים, שהוקמו ממניעים ביטחוניים באזור שבו עבר אז הגבול עם ירדן. הוא פירט והסביר את האופן שבו נגזלו הקרקעות האלה מבעליהן – הכרזה על אזור כשטח צבאי סגור, בהתאם לתקנות חירום – “לשם שמירה על אותה רזרבה קרקעית שנועדה להתיישבות ביטחונית”, כלומר, לשם הקמת יישובים יהודיים בשטחם.

“לכאורה דבר זה מצלצל כחמור”, אמר מרט, אך “למעשה אנחנו משתמשים בתקנה זו ומקפידים על ביצועה בעיקר לצורך שמירה על שני דברים, והאחד מהם הוא שמירת הרזרבה הקרקעית”.

אזרח ערבי סיפר כי המושל הצבאי “בא לתושבים ומאיים עליהם ואומר: ‘אם לא תחתמו כך וכך, אני מגרש אתכם’. בכפר סמיע הוא אמר למוכתר: ‘אם לא תחתום כך וכך – הבת שלך לא תהיה מורה'”. כשנשאל על מה היה המוכתר אמור לחתום, השיב: “שהאדמה הזאת שייכת לממשלה ולא לו. כשבנו את פקיעין החדשה, היהודית, גם כן כך קרה. המושל אמר: ‘אם לא תתן את האדמה, אתה מגורש'”

המושל הצבאי נתן גם דוגמאות קונקרטיות. הוא סיפר כי ב-1951 “נתבקשו” תושבי היישוב הערבי חירבת חרש לעזוב את בתיהם ועברו לג’לג’וליה, כדי לפנות מקום להקמת קיבוץ חורשים, שאותו כינה “התיישבות ביטחונית יהודית”. במקביל, תושבי ג’למה עברו לבקה אל גרבייה כדי לפנות מקום להקמת קיבוץ להבות חביבה. “לערבים אלה אמרנו, שבמקום זה על הגבול אנחנו מוכרחים להעלות יישוב צבא”, אמר. “הורדתם מהאדמה, שמירת האדמה ומסירה ליישובים יהודים נעשתה על ידי הממשל הצבאי. במקביל, על ידי כך שסגרנו את השטח הזה, מנענו מהערבים, פליטים שישבו בכפרים שהזכרתי, מלחזור לכפריהם”.

מפקד הממשל הצבאי, אל”מ משאל שחם, סיפר באחד הדיונים על כפרים שהיו בשטח ירדן וסופחו לישראל בהסכם שביתת הנשק. “פינינו אותם מהגבול פנימה”, אמר על תושביהם. פנחס רוזן, שר המשפטים, ציין כי אינו מבין איך זה שבעלי הקרקעות הערבים, שהם אזרחים ישראלים, לא יכולים לחזור ולשבת בהן. “זה לכאורה משונה, שבעל או בעלים אינם יכולים להשתלט על נכסיהם”, אמר. שחם השיב: “לגבי הנכס – הם נפקדים”.

שמואל דיבון, יועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, השיב אף הוא: “מדובר על קרקעות שהן באופן חוקי בחזקת המדינה”. רוזן התעקש: “אבל אתה אמרת שאנשים אלה בזמנו…”, ונקטע.

המושל הצבאי של אזור המשולש סיפר על האופן בו מגויסים סייענים מקרב האזרחים הערבים. “לאנשים האלה אנחנו נותנים את כל הגיבוי, ואני מוכן להודות שגם יותר מזאת. אנחנו מפלים אותם לטובה”. הוא אף הודה כי ישראל מעלימה עין מפעילות פלילית שבה חלקם מעורבים

הדיון התמקד בערבים שפונו מבתיהם, כדי להקים במקום יישובים יהודיים. “אנחנו פינינו אותם?”, תהה השר רוזן. “אלה אנחנו פינינו”, השיב שחם. “על הפליטים המפונים”, משיב רוזן, “אני אומר, שלכל הפחות לגביהם אפשר לומר, שלכאורה היה מאוד מתקבל על הדעת שהם רוצים להשתלט על הנכסים שהם הנכסים שלהם, ואנחנו איננו נותנים זאת מטעמים ביטחוניים. אבל טעמים ביטחוניים”, הוא מנסה לוודא שהבין, “לא במובן זה שאנשים אלה הם הם שמסכנים את הביטחון – אלא שאם אנחנו רוצים לבצע התיישבות ביטחונית, זאת אומרת הטיעון שלנו הוא שאלמלא עשינו מה שעשינו, לא יכולנו להבטיח התיישבות ביטחונית?”.

כששחם משיב כי “הטיעון היה אחר”, רוזן מתעקש: “השאלה היא אם טענו טענת אמת או לא”. על כך משיב לו שחם כי “לגבי שני הכפרים במשולש, לא הובא הדבר לבית המשפט העליון. לגבי הכפרים בצפון (איקרית ובירעם) היה הטיעון הפשוט שהם רוצים לחזור לכפריהם. קודם פינו אותם בלי חוק, ואחר כך הסתמכו על חוק אזורי ביטחון(תש”ט)”.

גם אזרחים ערבים העידו על כך בדיונים. נעים אכול, חבר משלחת האיגוד היהודי-ערבי למען השלום ושוויון הזכויות, סיפר כי המושל הצבאי “בא לתושבים ומאיים עליהם ואומר: ‘אם לא תחתמו כך וכך, אני מגרש אתכם’. בכפר סמיע הוא אמר למוכתר: ‘אם לא תחתום כך וכך – הבת שלך לא תהיה מורה'”. כשנשאל על מה היה המוכתר אמור לחתום, השיב: “שהאדמה הזאת שייכת לממשלה ולא לו. אחרי שהוא יצא הוא אמר, ‘אני חתמתי כך לפי הלחץ’. כשבנו את פקיעין החדשה, היהודית, גם כן כך קרה. הוא (המושל) אמר: אם לא תתן את האדמה, אתה מגורש”.

נושא נוסף על הפרק היה הגבלת כניסתם של פועלים ערבים – אזרחים ישראלים – ליישובים יהודיים. המושל מרט סיפק כמה נימוקים לכך. ראשית, הוא דיבר על הצורך ב”מניעת הצפת שווקי העבודה (היהודים) בעבודה ערבית זולה” ועל “מניעת התפשטות עבודה ‘חוראנית’ כזאת לסקטור היהודי”. כך הסביר זאת:

“הוטל עלינו לוודא, שאותם מקומות העבודה שנועדו לעולים החדשים, לעובדים היהודים, יישמרו לעובדים היהודים ושהפועלים הערבים לא ימנעו מהעולים החדשים או מהעובדה היהודים מלהתפרנס בעבודות האלה… מתפקידנו למנוע את ההשתלטות של ערביי המשולש על שווקי העבודה”.

מרט הכיר בכך שעבודת הפועלים הערבים לא רק זולה יותר, אלא גם טובה יותר מזו של היהודים. “כל פועל ערבי מהמשולש יכול לתת תפוקה הרבה יותר גדולה מעולה חדש מכל ארץ מארצות המזרח ומארצות אירופה כאחד. הוא יותר רגיל, הוא רגיל לתנאים, לאקלים וגם רגיל לעבודה. מאידך, פועל ערבי איננו חייב בכל אותם המסים והתשלומים הנוספים שישנם סביב פועל יהודי – תנאים סוציאליים, ביטוח וכו’ – כל זה יחד גורם לכך, שישנו ביקוש גדול, ער מאוד, של עבודה של ערביי המשולש”. הוא אמר עוד, כי “איננו רואים בזה צעד בלתי אנושי או בלתי צודק או חד צדדי”.

המושל סיפק גם נימוק ביטחוני לאי מתן רשיונות עבודה לאזרחים הערבים – חשש מהימצאותם ליד מתקנים צבאיים, הנמצאים בקרבת יישובים יהודים. “תנועה בלתי מבוקרת, חופשית, מופקרת – הייתי אומר – של ערבים בתוכם אינה רצויה”, אמר.

כדוגמה דיבר על קיבוץ רמת-דוד, וסיפר כי בקרבתו יש שדה תעופה. חלקים מהקטע הבא אמורים היו להיות מצונזרים: “רצוי מאוד שבסביבתו הקרובה לא יהיו ערבים – ערבים טובים, ערבים רעים, שום ערבים, כי אנחנו לא כל כך מאמינים בהם, אפילו אם התחנכו ב(קיבוץ) שריד או במשק הקיבוץ הארצי. אנחנו חייבים להגביל את תנועתם בסביבה היהודית ועל רקע זה יש לנו הרבה שיחות לא נעימות”.

מרט סיפק גם מידע מעניין על האופן בו מגייס הממשל הצבאי סייענים, משתפי פעולה מקרב האזרחים הערבים. הוא הגדיר אותם “גורמים המסייעים לגורמים ממשלתיים, ובייחוד לגורמים ביטחוניים, כמו ריגול, השגת ידיעות וכו'”. לדבריו, “לאנשים האלה אנחנו נותנים את כל הגיבוי, ואני מוכן להודות שגם יותר מזאת. אנחנו מפלים אותם לטובה”.

הוא אף הודה, כי ישראל מעלימה עין מפעילות פלילית שבה חלקם מעורבים, בתמורה לשיתוף פעולה מצדם. “אנחנו גם יודעים שנוסף לזה הם לפעמים עוסקים בעניינים שאינם כל כך לטובת הצבא. הם גם מבריחים סחורות, הם גם מבריחים ידיעות וגם עוסקים בעניינים ביטחון שלנו”, אמר.

בהמשך פירט כיצד הממשל הצבאי מגן על משתפי הפעולה האלה אם הסתבכו עם רשויות החוק בשל פעילותם הפלילית.

“הוטל עלינו לוודא שאותם מקומות העבודה שנועדו לעולים החדשים יישמרו לעובדים היהודים, ושהפועלים הערבים לא ימנעו מהם מלהתפרנס בעבודות האלה. מתפקידנו למנוע את ההשתלטות של ערביי המשולש על שווקי העבודה”, אמר המושל הצבאי של המשולש, “איננו רואים בזה צעד בלתי אנושי או בלתי צודק או חד צדדי”.

“במידה והם עוסקים בענייני ביטחון, אנחנו נותנים להם גיבוי, ואם הם נאסרים על ידי המשטרה, אנחנו נותנים עליהם מילה טובה ומוציאים אותם מבית הסוהר שנה לפי הזמן וחצי שנה לפני הזמן. במידה ואנחנו מסוגלים להשפיע על התובע, אנחנו מבקשים אותו: אל תדרוש פסק דין מוות; מספיק שיישב חצי שנה…זאת ההתערבות שלנו לטובת גורמים שאנחנו רוצים אותם. איננו מסתירים זאת. אנחנו עושים בענין זה דברים שלא כל כך מתיישבים עם המצפון, כי כל ה’ריזנס’ (סיבות) הזה רחוק מהמצפון, ואנחנו עושים זאת במצפון נקי”.

שר המשטרה בכור שטרית שאל את מרט אם כדי לקבל מהאזרחים הערבים מידע ביטחוני צריך להפלותם לטובה. במילותיו שלו, “לעשות איזה ‘פייבור’ למישהו”. מרט השיב: “אף ערבי לא יעשה פעולת ריגול או סיוע לריגול אם לא תהיה לו הנאה אישית מזה, גלויה וברורה. אם זו משכורת, אם זה כבוד, אם זו טובת-הנאה איזו שהיא. אין לערבי שום ענין לסייע לשלטונות, לצה”ל, אלא אם יש לו הנאה אישית”.

ואז הוסיף הקצין הבכיר כי לא רק טובות הנאה משמשות לגיוס משתפי הפעולה: “יש ערבים שעשו פעולת סיוע לקת”מ (קצין לתפקידים מיוחדים – ע”א) בלחץ מסוים, וגם של הממשל הצבאי. אמרו: אם לא תעשה את זה ואת זה, אנחנו לא כל כך נביט עליך בעין טובה, אז הוא עשה זאת”.

מהפרוטוקולים נדרש ארכיון המדינה לצנזר גם את דבריו של חבר הכנסת יוסוף ח’מיס (מפ”ם), על אפליית האזרחים הערבים הישראלים.

הארכיון התבקש לצנזר את עדותו של ח”כ יוסוף ח’מיס על שיחה שבה דיבר עם מושל על מניעת ניצול החקלאים הערבים, והאחרון, שטעה לחשוב כי ח’מיס יהודי, השיב, “מה אתה בא להגן עליהם? אנחנו מעוניינים שיהיו יותר עניים, ושבגלל זה יעזבו את הארץ”

ח’מיס הציג את האופן בו הוא תופס את גישתם של המושלים הצבאיים כלפי ערביי ישראל: “עובד מדינה שנכנס לעבוד בתוך הציבור הערבי צריך לעבור הדרכה או הסברה דרך הממשל. מה נותנת ההסברה הזו?” שאל והשיב, “אומרים: זה הערבים האלה, גייס חמישי, אנשים אויבים, אנשים ממין זה. זה חינוך לאנשים ממין זה, להסתכל על הציבור הערבי כציבור שאיננו נאמן למדינת ישראל, שונא מדינת ישראל, ציבור שיוכל להיות בוגד ומרגל במדינת ישראל”.

הארכיון התבקש גם לצנזר את עדותו של ח’מיס על שיחה שבה דיבר עם מושל על מניעת ניצול החקלאים הערבים, והאחרון, שטעה לחשוב כי ח’מיס יהודי, השיב, “מה אתה בא להגן עליהם?” והוסיף: “אנחנו מעוניינים שיהיו יותר עניים, ושבגלל זה יעזבו את הארץ”. גם קביעתו של ח’מיס שלפיה לעתים, המושל הצבאי משתמש בטיעון הביטחוני כתירוץ להשגת יעדים פוליטיים ואחרים, ובמילותיו שלו, “זה לא עניין ביטחוני והם משתמשים בשם קדוש כזה, בשם ביטחון, לדברים אחרים” – היתה אמורה להיות מצונזרת.

מהפרוטוקולים ביקש המצנזר למחוק גם את דבריו של אל”מ שחם, שהסביר מדוע יש להמשיך להטיל ממשל צבאי על העיר נצרת. הקטע הבא כולו אמור היה להיות מצונזר: “היא למעשה קן הקנוניות האנטי-ישראליות החריף ביותר. מרכז התככים וההשפעה. בגליל היתה תמיד נצרת מפוטמת בשנאת ישראל, בגלל אוכלוסייתה הנוצרית. זה המרכז המדאיג”. הצנזור הורה למחוק גם את התייחסותו של שחם לכפר יאסיף, שם, לדבריו, “יש קן-נחשים ארסי רציני”.

דברים דומים אמר המושל זלמן מרט על אום אל פחם וטייבה, וגם אותם התבקש הארכיון לצנזר. “שני הכפרים במיוחד מפורסמים בפעילות אנטי יהודית וכיום גם אנטי ישראלית”, אמר. “טייבה תמיד הוציאה מתוכה מנהיגים ומפקדים לפעילות האנטי יהודית, ואום אל פאחם תמיד סיפקה חומר אנושי מתנדב ברצון לכל פעילות פלילית”.

הטעות הטכנית של ארכיון המדינה אפשרה לראות שמי שביקש לצנזר את החומר הוא אדם שעבד עשרות שנים במשרד רה”מ. “אחרי הטמעת ההשחרות יש למחוק מהסריקה את הדפים הצהובים”, הורה לארכיון

הטעות הטכנית של ארכיון המדינה אפשרה לראות מי היה האיש שביקש לצנזר את החומר. על בקשות הצנזורה – דפים צהובים ועליהם רשימת “קטעים להשחרה”, בציון מראי מקום מדויקים – חתום אדם שעבד במשך עשרות שנים במשרד ראש הממשלה. “אחרי הטמעת ההשחרות”, הורה לארכיון, “יש למחוק מהסריקה את הדפים הצהובים”. אך ההשחרה לא בוצעה, והדפים הצהובים עצמם נסרקו גם הם בטעות והועלו לאתר הארכיון. לדברי אדם רז ממכון “עקבות”, העובדה שפקיד ציבור “מחליט למנוע מהציבור להתוודע להיסטוריה שלו” מהווה “אתגר אמיתי לדמוקרטיה”.

מארכיון המדינה נמסר: “מבדיקת התיקים נראה שמדובר בתיקים שעברו בדיקה חוזרת, שבה הוחלט שלא להשחיר את הקטעים המסומנים. ההנחיות להשחרה לא היו אמורות להיסרק, והושארו בתיק בטעות. עניין זה ייבדק כדי להבטיח שלא יישנה”.