מאז ששוחררו מהכיבוש הרוסי, תושבי חרסון לכודים בקו האש

בנובמבר שוחררה חרסון ומאז נתונים התושבים למטחים רוסיים בלתי פוסקים, אך הם מצליחים למצוא בכך נחמה ומקווים שההפצצות הן סימן ל”פרכוסים אחרונים” של האויב לקראת נסיגתו

March 03rd, 12PM March 03rd, 13PM

בימי ברית המועצות, בבית הספר בעיר גאורגייבסק שבצפון קווקאז, למדו באותה כיתה ולדימיר יקימוב וקרינה ורטניאן. כעבור שנים, בסוף שנות ה–90, הם נפגשו במקרה על סיפונה של ספינה שהפליגה מאודסה לחיפה. קרינה עבדה שם כמלצרית. ולדימיר, מלח במקצועו, שעבר לאוקראינה בסוף שנות ה–80 כדי ללמוד באקדמיה הימית בחרסון, היה מכונאי. “נפגשנו. לקח לה זמן להיזכר מי אני, אבל אחר כך היא נזכרה. מאז אנחנו הולכים יחד”, מספר ולדימיר, הנהג והמלווה שלי בעיר חרסון, בעודנו נוסעים ברחובות העיר ובפאתיה — בכבישים שקורצפו על ידי זחלי טנקים וחוררו על ידי רקטות ופגזים.

ולדימיר וקרינה, הוא ממוצא רוסי והיא ממוצא ארמני, מכנים היום את רוסיה “האויב”. הם מכנים את עצמם בצחוק “שומרי אדמת חרסון”. שניהם נשארו בעיר לצד כ–60 אלף בני אדם נוספים, שלפני פלישת רוסיה למדינה מנו כ–300 אלף בני אדם.

בזמן הכיבוש הרוסי תושבים בחרסון חששו משבי ומעינויים, אך לרוב בעיר שרר שקט. כיום נשמעים בלא הרף פיצוצים — חלקם קרובים וחלקם פחות. לפעמים מדובר במטחי גראדים תכופים, ולפעמים אלו יריות ארטילריה בודדות. בדומה למרבית תושבי חרסון, ולדימיר יודע לזהות מתי מדובר בירי מהצד האוקראיני ומתי זה ירי שמכוון לעיר, שמגיע מן העבר השני של נהר הדנייפר — לשם נסוגו הכוחות הרוסים בנובמבר.

30 השעות שביליתי בחרסון היו רגועות יחסית ולא היה במהלכן ירי ישיר לכיוון העיר. כחצי שעה לאחר יציאתנו מהעיר לכיוון העיר מיקולייב דווח כי מתח גראדים פגע במרכז העיר. אדם אחד נהרג וכמה נפצעו.

בתחילת המלחמה, בתקופה הקצרה שבה חרסון כבר לא נשלטה בידי אוקראינה, אבל הכוחות הרוסיים טרם נכנסו אליה, הצטרף ולדימיר ל”משמר המוניציפלי” — התארגנות עצמאית של תושבים ששמרו על שכונות העיר מפני ביזה. ברגע שהשלטון הרוסי התבסס בעיר הפכה הפעילות מסוכנת ואנשי ההתארגנות ירדו למחתרת. ולדימיר סיפר כי מאותו רגע הוא נמנע מלהיתקל בכוחות הרוסים. “ברור שפחדתי. רק טיפשים לא פוחדים. גם עכשיו אני פוחד למות ללא נשק בידיים”.

ברור שפחדתי. רק טיפשים לא פוחדים. גם עכשיו אני פוחד למות ללא נשק בידיים”

בחודשים האחרונים ולדימיר וקרינה מספקים סיוע הומניטרי לאנשים שמתקשים לצאת מהבית. אחד המתנדבים בקבוצה שלהם, “תושבי חרסון ביחד” בהנהלתו של ולדימיר ז’דנוב, הסביר כי “כל מי שנשאר בעיר אלה או אנשים שלא יכולים לעזוב או אנשים שמשגיחים עליהם”. ואולם, כשאני שואלת את ולדימיר מדוע הוא, אשתו ובנם בן ה–12, אינם עוזבים את העיר שמאז שחרורה הפכה לחזית המלחמה, הוא משיב: “אשתי מתנדבת, היא יודעת שהיא עושה משהו מועיל. אנשים שזקוקים לסיוע כבר מתקשרים אליה ישירות במקום לקו החם שלנו. היא מאושרת וגם אני מאושר — זו הנוסחה”.

קרינה וכמה מתנדבים נוספים נפגשים במחסן כדי לאסוף מוצרים ומדברים על כך שאולי תכף יהיה פה שקט. “אנחנו מקווים שהמבצע לשחרור הגדה השמאלית כבר התחיל”, אומרת טניה טקצ’נקו, אחת המתנדבות. “בכמה ערוצי טלגרם כותבים שכל המשת”פים כבר עזבו את הכפר אולֶשְקי, בדיוק כפי שקרה בחרסון לפני השחרור. כותבים שהם כבר אורזים גם בנוֹבה קחוֹבְקה. אבל זאת רק תקווה”.

את המשפט הזה אשמע עוד פעמים רבות. תושבי חרסון מצליחים למצוא גם נחמה בהפגזות הרוסיות שהתחזקו בימים האחרונים — הם רואים בזה סימן ל”פרכוסים אחרונים” של האויב לקראת נסיגתו. דובר המינהל הצבאי של אזור חרסון, אולכסנדר טולוקוניקוב, שאיתו נפגשתי בכיכר המרכזית של העיר ליד בניין המינהל האזורי שנפגע קשות מרקטה רוסית בדצמבר, אישר את המידע על פינוי משתפי הפעולה מכפרים בגדה השמאלית של הדנייפר והביע תקווה כי מדובר ב”מחווה נוספת של רצון טוב” מצד הרוסים – כלומר, בהכנות לנסיגה.

“חטפו שני ילדים”

מנהלת בית החולים המחוזי לילדים, אינה חולודניאק, מספרת כי בית החולים הופגז שלוש פעמים בחודשיים האחרונים. “הופגזנו בליל השנה החדשה, 700 חלונות התנפצו, בניין היילודים נהרס חלקית, התלקחה שם שריפה”, היא מספרת בעודה מתרוצצת עם צוות בית החולים ממקום למקום. “אחר כך היתה נפילה במרפאה ואחר כך בצד השני של בניין היילודים. נופצו חלונות ונעקרו דלתות, אבל למרבה השמחה איש לא נפגע. המטופלים אינם רבים עכשיו, כולם נמצאים בקומות התחתונות מאחורי חלונות אטומים ושקי חול”.

תושבי חרסון מצליחים למצוא גם נחמה בהפגזות הרוסיות שהתחזקו בימים האחרונים — הם רואים בזה סימן ל”פרכוסים אחרונים” של האויב לקראת נסיגתו

הבעת הפנים של חולודניאק משתנה למשמע שאלתי על תקופת הכיבוש הרוסי בעיר. לפי דיווחים בתקשורת האוקראינית והבינלאומית, הרופאים בבית החולים הצליחו למנוע העברה של כמה מהמטופלים לחצי האי קרים או לרוסיה. “בימים הראשונים של הכיבוש היו לנו כ–500 מטופלים, בהם ילדים מ’בית הקטנצ’יק’ (בית יתומים בעיר חרסון שלפי עדויות פונה לחצי האי קרים, ל”ר)”, היא מספרת. “בזמן הכיבוש הגיעו גם ילדים ללא הורים, שלאמהות שלהם לא היתה אפשרות להגיע אליהם”. בסך הכל היו בבית החולים 14 ילדים ללא הורים או אפוטרופוס.

“לפני שהתקבלה ההחלטה על פינוי ‘בית הקטנצ’יק'”, מספרת חולודניאק, “ניתנה פקודה לרופאי בית החולים שלנו להכין את הילדים לפינוי. הרופאים, תוך סיכון חייהם, קיבלו החלטה לומר שמצבם של הילדים אינו מאפשר את העברתם ולכן הם יישארו כאן”. לדבריה, בזכות הרופאים הילדים נשארו בבית החולים. “חלק מהילדים האלה כבר אומצו, חלק הועברו למוסדות אחרים, חלק נשארו כאן. אבל הם לא פונו לרוסיה”.

“באפריל הרוסים הגיעו לכאן והציעו שיתוף פעולה. אני סירבתי ועזבתי”, מספרת חולודניאק כשהיא מצניעה חיוך קטן. “ניהלתי את בית החולים בשלט רחוק. הרוסים מינו למנהל בית החולים אדם שעומד עכשיו למשפט כשהוא נחשד בבגידה במדינה”. לדבריה, “הרופאים החליטו שנהיה בקשר טלפוני, אבל רק בשעות הערב. כדי לא לסכן אותם הם דאגו שמספר הטלפון שלי לא יהיה שמור אצלם במכשיר. הם החביאו ילדים, החביאו ציוד רפואי”.

“מהימים הראשונים המשמעות היתה שנהיה חייבים לעבוד לפי חוקי רוסיה – עם פרוטוקולים רפואיים רוסיים, עם תיעוד רפואי רוסי”, מסבירה חולודניאק מדוע סירבה לשתף פעולה עם הרוסים. “חוץ מזה התקבלו החלטות על אימוץ ילדים על ידי אזרחים רוסים. היו שני ילדים שהוציאו מבית החולים בנפרד. הם ראו שהם ילדים טובים ובריאים. לפי מה ששמעתי לקחו אותם למוסקבה”.

נטליה ליוטיקובה, ראש המחלקה לטיפול בתינוקות ופעוטות בבית החולים, אישרה את הפרטים. לדבריה, 14 הילדים שצוות בית החולים הצליח למנוע את פינוים היו מיועדים לפינוי בנובמבר, לקראת נסיגת הכוחות הרוסים מחרסון. חלק מהילדים האלה היו בעלי נכויות קשות. ואילו שני הילדים האחרים, תינוקות בריאים בני תשעה חודשים ושנה וחצי, הוצאו מבית החולים בסוף אוגוסט. זה קרה אחרי שאישה שהוצגה לצוות כ”נציגה לענייני ילדים ממוסקבה” ביקרה בבית החולים.

תושבי חרסון מעידים כי רבים מאלה ששיתפו פעולה עם הרוסים או צידדו בשלטון הרוסי עזבו את העיר לקראת נסיגת הכוחות הרוסים ממנה

לאחר מכן, לדברי ליוטיקובה, התחילה אישה שמונתה על ידי כוחות הכיבוש הרוסיים למנהלת בית היתומים להתקשר אליה ולהפעיל עליה לחץ שתשחרר את הילדים כדי שיהיה ניתן לקחת אותם למוסקבה “לצורך הסתכלות”. לדברי ליוטיקובה, היא ניסתה למשוך זמן ככל שניתן, אך בסופו של דבר, בזמן שהיא לא היתה במשמרת, הילדים הוצאו מבית החולים ונלקחו לרוסיה.

“לילדים האלה אין אמהות”, מספרת ליוטיקובה בקול רועד. “לא משנה כמה אנחנו אוהבים אותם, איזה מתנות אנחנו נותנים להם, אין להם אמהות ושום דבר טוב לא מצפה להם. ועכשיו חוץ מזה גנבו להם גם את המולדת. הם קטנים, חסרי אונים, הם לא יכולים להגן על עצמם, ואין אמא שתחפש אותם ותוכל לעשות משהו. אז פשוט לקחו וגנבו אותם”.

“לא אכפת לי תחת איזה דגל לחיות”

תושבי חרסון מעידים כי רבים מאלה ששיתפו פעולה עם הרוסים או צידדו בשלטון הרוסי עזבו את העיר לקראת נסיגת הכוחות הרוסים ממנה. “אין עכשיו החלטות נמהרות מצד רשויות האכיפה (בנוגע לחשודים בשיתוף פעולה, ל”ז)”, אומר דובר המינהל הצבאי, אולכסנדר טולוקוניקוב. “רק אם אנשים הם משת”פים ‘על מלא’, שבאמת עשו הכל כדי שהשלטון הרוסי יבוא לכאן כדי להישאר, ויש בנוגע לכך מידע גלוי, הם מוגדרים כחשודים בשיתוף פעולה”.

כחצי שעה לאחר יציאתנו מהעיר לכיוון העיר מיקולייב דווח כי מתח גראדים פגע במרכז העיר: אדם אחד נהרג וכמה נפצעו

ולדימיר יקימוב דן לחומרה את המורים שהסכימו להמשיך ולעבוד בבתי הספר המקומיים שתחת הכיבוש לימדו ברוסית תוכניות לימודים רוסיות. “אני מכיר המון מורים שסירבו לשתף פעולה. הם לא עזבו את העיר, אלא לקחו סיכון ונשארו בה”, אומר ולדימיר. המורים קיבלו מאוקראינה שכר חלקי בזמן שעבודתם הושבתה. על אף שאלה סכומים צנועים מאוד, לדבריו, זו לא סיבה למכור את עצמך תמורת בצע כסף.

בכיכר החירות, מול בניין המינהל המחוזי הפגוע, עומד בניין “קולנוע אוקראינה”. בתוך הבניין נמצאים חנות כלבו גדולה עם מדפים ריקים למחצה ומזנון, שהצוות מכנה “פוד־קורט”. שתיים מהמוכרות במזנון, אישה צעירה בשם כריסטינה ואישה בגיל הביניים שלא הציגה את עצמה, חולקות בשמחה את סיפורן: “בזמן הכיבוש היו הרבה אנשים והרווחים היו גדולים. עכשיו ברור שלא, אבל לפני כן היה נורמלי”, אומרת כריסטינה. “הם חילקו רובלים רוסיים על ימין ועל שמאל”, מוסיפה המוכרת השנייה. לדבריהן, בעל העסק קיבל מהשלטונות הרוסיים את האישורים הנדרשים לפתיחתו והן רק שכירות.

“המשטרה הבטיחה שיגזרו עלינו 15 שנה”, משיבה המוכרת המבוגרת לשאלתי אם העובדה שהעסק נפתח בזמן הכיבוש אינו מעורר שאלות אצל רשויות האכיפה. “הם באו לכאן ואמרו שיתנו לנו 15 שנה. אמרתי: ‘על מה? על זה שרצינו לאכול? שעבדנו? הם אמרו שאנחנו בוגדים במדינה, אמרתי שאני לא מחשיבה את עצמי לבוגדת”. כריסטינה מצטרפת: “נתנו לאנשים אפשרות לעבוד. כולם יושבים בבית בלי משכורת, בלי עבודה. לכל אחד יש משפחות, ילדים, צריך לשלם חשבונות. אנחנו לא עמדנו בתור לקבל רובלים, לא קיבלנו שום מתנות כי אנחנו לא פנסיונרים. לא מגיע לנו 15 שנה על זה שפשוט באנו והתפרנסנו”. שתי המוכרות מעידות כי מעבר לבואה של המשטרה לחנות, לאיום במאסר ולחיפוש שהשוטרים ערכו בטלפונים הניידים שלהן לא ננקטו נגדן עד כה שום צעדים.

כריסטינה מספרת שהיא עבדה בגן ילדים לפני המלחמה. לדבריה, תחילה נסגר הגן והמנהל סירב להצעת הרוסים לפתוח אותו מחדש ועזב את העיר. לאחר מכן, היא אומרת, מנהל של גן אחר הגיע למקום עם כמה עובדים, רוקן את הגן ו”הפך אותו לגרוטאה”. לדבריה, הוא המשיך להפעיל את הגן שלו, שעבורו כנראה נבזז הציוד.

“המון אנשים עזבו כשהיה את הפינוי הרוסי”, מספרת כריסטינה. “אנשים עמדו בתור מהלילה. אנשים עזבו במכוניות על גבי מעבורות, על גבי סירות, בסירות מנוע”. היא עצמה חשבה להתפנות אל העבר השני של הנהר, שבו גרה כל משפחתה — הוריה, אחותה וסבותיה — אבל לדבריה, היא פספסה ביום אחד: “ביום שני ביררתי ואמרו לי שעוד אפשר לצאת, ביום שלישי כבר אי אפשר היה. עכשיו אני כבר לא רוצה להתפנות כי כל המשפחה שלי שם תחת הפגזות בלתי פוסקות. הם יושבים בבית בלי עבודה ובלי פרנסה. אני צריכה לעבוד כדי לעזור להם והם ישרדו איכשהו”. כריסטינה אומר כי היא לא היתה מוכנה לעבור לגור תחת רוסיה: “חשוב לי להיות קרובה למשפחה שלי. לא אכפת לי תחת איזה דגל”.