האזהרה של כיכר תחריר לרחוב קפלן

בישראל, בניגוד למצרים, שאלת נאמנות הצבא לממשל אינה מוטלת בספק. אבל הצטרפותם של אנשי צבא למחאה נגד ההפיכה המשטרית תחייב לבחון את יחסיו מול הממשלה

March 03rd, 06AM March 03rd, 08AM

שלוש שנים לפני פריצתה של מהפכת האביב הערבי במצרים, בחודש אוגוסט 2008, הצטופפו מאות בני אדם ברחוב קסר אל־עיני בלב קהיר, שבו נמצא בניין הפרלמנט. עשן סמיך היתמר מעל המבנה העתיק, להבות אחזו בחלונות וכבאית בודדת עשתה באיטיות את דרכה אל הבניין הבוער, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. הקהל שצבא על הצומת שלף טלפונים סלולרים והחל לצלם. “תנו לבניין להישרף”, צעק מישהו, “סעו לאט” קרא אחר לעבר הכבאית. “יאללה, כל ההוכחות לשחיתות עולות באש”, הפטיר שלישי. “הרי זה ביתם של נציגי הציבור, שלכם, למה אתם לא הולכים לעזור?” שאלתי גבר צעיר שעמד וצילם. “זה לא הבית שלנו. הפרלמנט הוא של הממשלה. הם אלה שהציתו את השריפה כדי להשמיד את כל ההוכחות לשחיתות”.

שבוע קודם לכן פרסם מגדי גלאד, עורך העיתון העצמאי “אל־מסרי אל־יום”, מאמר מסעיר שבו סיפר כי נפגש עם שלושה צעירים משכילים ובמשך השיחה הוא העלה בפניהם שאלה “מה יקרה אם ישראל שוב תכבוש את סיני. האם תצא להילחם על הגנת המולדת?” האחד השיב במהירות בחיוב, השני — באותה מהירות ענה בשלילה, והשלישי השיב כי עליו לחשוב על זה. “שאלתי את זה שהשיב בשלילה שיסביר את דבריו”, כתב גלאד, “והוא השיב כי אדם יוצא למלחמה להגנה על מולדת שהוא מרגיש שהיא שלו. אדמה שהוא חש שהיא שלו. מדינה שמעניקה לו חום וביטחון. ממשלה שמגשימה את הצדק והשוויון”. לא קשה להבחין בדמיון שבין התבטאויות אלה לבין דברים שנשמעים ונכתבים על ידי קציני צבא וחיילים בישראל, שמבקשים למחות נגד ההפיכה המשטרית שמתחוללת בבניין הכנסת.

ארבעה חודשים קודם לשריפת הפרלמנט, ב–6 באפריל, פרצה במצרים אחת המחאות הגדולות שידעה המדינה בתקופת כהונתו של חוסני מובארק. אלפי עובדים בעיר התעשייה אל־מחלה אל־כוברא יצאו לשביתה המונית במחאה על הפרת תנאי העבודה במפעלים שבבעלות הממשלה. השוטרים התעמתו עם השובתים, הכו בהם ולדברי עדים גם ירו לעברם כדורי גומי. זו לא היתה השביתה הראשונה באזור התעשייה האפור הזה שכוסה תמיד בענני עשן שנפלטו מן המפעלים הגדולים. אבל הפעם הצטרפו לשביתה ארגוני עובדים, מפלגות אופוזיציה, פעילי זכויות אדם וצעירים.

ב–2011 התברר במצרים כי בבחירה בין נאמנות לנשיא לנאמנות לציבור, הצבא העדיף את הציבור

קבוצת פעילים שהתארגנה, בעקבות המחאה, הקימה את הגרעין המאורגן החוץ־פוליטי שנקרא “תנועת ה–6 באפריל”, שתהיה שלוש שנים אחר כך אחת ההתארגנויות החשובות שהניעו את מהפכת האביב הערבי. באותה שנה יזמו פעיליה מחאה מסוג חדש, מקורי, כזה שלא היה יכול להתקיים ללא האינטרנט. הם קראו להשבית את כל המדינה מבלי לצאת לרחובות. “תלבשו שחורים ותישארו בבית, אל תגיעו לעבודה”, כתבו במסריהם. אין טעם להתעמת עם הצבא והמשטרה שחזקים מהם, הם הסבירו. השביתה לא זכתה להצלחה מסחררת, אבל היא העניקה כלי חדש למוחים וגיבשה את תודעת הסולידריות שעליה צמח המרחב המהפכני ובו התפתחו ערכי המהפכה.

תודעה זאת היתה בלתי מוכרת לשלטון, שהיה משוכנע שלציבור אין את העוז ואת הכוח לאתגר אותו. באופן שגרתי הוא התייחס לכל מפגיני המחאה כאל “התפרצות של אנרכיסטים” ושל “חוליגנים שממומנים על ידי גורמים זרים שמעוניינים לקעקע את היציבות במדינה”. אבל התודעה שהלכה והעמיקה שורשים היא שיצרה את המופע הענק שהתרחש בכיכר תחריר ב–25 בינואר 2011, ואת הפגנות המיליונים בקהיר ובערים גדולות אחרות.

מבחן נאמנות

בימיה הראשונים של המהפכה, שהתחוללה עשרה ימים אחרי שההפגנות בתוניסיה אילצו את הנשיא, זין אל־עאבדין בן עלי, ואת אשתו החמדנית, לילא טראבלסי, להימלט מהמדינה, שלטה עדיין התפיסה שאמרה “מצרים איננה תוניסיה”. מה שקרה שם לא יקרה כאן. יסודותיה של אותה פרדיגמה נשענו על “האמת המוחלטת” לפיה הצבא נאמן לנשיא, והוא לא יניח למשטר להתמוטט. שני היסודות האלה התרסקו. הצבא המצרי היה זה שהגן על המפגינים מפני התקפות הבריונים וכוחות המשטרה ששיגר הנשיא לכיכר תחריר, והמועצה הצבאית הזמנית שהוקמה אחרי נפילת מובארק ב–12 בפברואר הצהירה כי “הצבא והעם הם יד אחת”.

אין מקום להשוות בין מעמדו ועמדותיו של הצבא בעת המהפכה במצרים לבין הסדקים שנבעים ביחסי צבא־משטר בישראל. במצרים הצבא הוא במידה רבה מעל לחוק ומחוץ לביקורת ולפיקוח ציבורי. הוא קובע את המדיניות ובינו לבין השליט לצבא מתקיימת מערכת של נאמנות הדדית וחשדנות מובנית. אבל כמו בישראל, במצרים הצבא הוא “צבא העם”, השירות בו הוא חובה והשתמטות ממנו גוררת עונשים ונידוי.

ב–2011 התברר כי בבחירה בין נאמנות לנשיא לנאמנות לציבור, הצבא העדיף את הציבור. בישראל אין מסורת של הפיכות צבאיות כמו במצרים או טורקיה, וההיררכיה בין צבא לפוליטיקה נוקשה ואינה נתונה למיקוח. אבל דווקא בשל המסגרת המבוצרת כל כך שאינה מתירה פוליטיזציה של הצבא, כל סדק, גילוי של מחאה או מרי והשתתפות של אנשי צבא במילואים בהפגנות עלולים להעיד על תחילתו של שבר.

בכל פעם שהתחוללו הפגנות במדינות ערביות השאלה הקרדינלית והרלוונטית היתה “האם הצבא נאמן למשטר”. בישראל השאלה הזאת לא רק שאינה עולה, היא איננה עולה על הדעת. עדיין. כי כמו שבמצרים התרסקו לא מעט פרדיגמות שיצרו “סביבה בטוחה” שמנעו ממאזן הכוחות הפנימי להתערער, גם ישראל עומדת בפני בחינה מחודשת של אדני היסוד שלה, בהם ההפרדה המושרשת בין זרועות המשטר, הדמוקרטיה הייחודית שלה ויחסי צבא־משטר.

דילמת התקשורת

המהפכה במצרים העניקה למרחב הציבורי תקופה קצרה של חופש ביטוי, שהתמוסס עוד לפני עלייתו של עבד אל־פתאח א־סיסי לשלטון והתאדה לגמרי מאז נבחר לנשיא. אבל באותו פרק זמן של חופש יחסי אפשר היה לזהות בבירור את דילמת התקשורת. עד היום האחרון שלפני נפילת מובארק התייצבה העיתונות הממשלית באופן מלא ונחרץ לצד הנשיא והמשטר. מאמרים חוצבי להבות פרי עטם של פובליציסטים בכירים גינו את המפגינים, הקטינו את היקף ההשתתפות הציבורית, תיארו אותם כפורעי חוק ואנרכיסטים.

ב–26 בינואר, יומיים אחרי שפרצה המחאה הגדולה כתב העיתון אל־ג’מהוריה כי “המפגינים חסמו את הכבישים וגרמו למהומה בכיכר תחריר”. כותרת המשנה מסרה כי “גורמים מטעם ‘האסורה’ (כינויה של תנועת האחים המוסלמים) היו בין כעשרות אלפי המפגינים… הם השליכו אבנים והרסו מתקנים”. ב–12 בפברואר, ביום בו התפטר מובארק, העיתון עדיין פרסם קריקטורה שבה נראו המפגינים כבעלי צוואר ארוך שמחפש את מצלמות הטלוויזיה.

כמו שבמצרים התרסקו לא מעט פרדיגמות שיצרו “סביבה בטוחה” שמנעו ממאזן הכוחות הפנימי להתערער, גם ישראל עומדת בפני בחינה מחודשת של אדני היסוד שלה

אבל יום אחרי נפילתו של מובארק השתנה הטון לחלוטין. באותו עיתון הכותרת היתה: “שמש החופש זרחה ובעלי המיליונים נופלים”. מאותו יום ואילך יצא העיתון כנגד המשטר הישן וכינה את המהפכה “האמיתית הנאמנה”. עורך העיתון אל־אהראם, שופרו הנאמן של המשטר, אמר בראיון חודשיים אחר כך כי “מהתחלה המוסף תמך בדרישות המהפכה ודרש את פיטוריו של מובארק עוד לפני שהתפטר”. זה היה כמובן שקר. אשר להתנהלות העיתון, הוא אמר כי “אל־אהראם נחטף על ידי המשטר לתועלתו כמו כל מצרים לפני המהפכה…. יש לנו עיתונאים מצוינים שחלקם נרצחו מבחינה מקצועית על ידי המשטרים הקודמים, שהפכו את העיתונאים לנציגי השלטון”.

כל השוואה בין העיתונים הממשלתיים במצרים לבין שופרות התעמולה הישראלים תהיה בלתי נכונה — לא מבחינת הבעלות, חופש הביטוי, או מרחב השיח שבו הם פועלים. מסיבות אלה אין גם להשוות בין המרחב התקשורתי בטורקיה לזה שבישראל. כלי תקשורת בישראל לא נסגרים בשל ביקורת על המשטר, ועיתונאים לא נכלאים בגלל עמדותיהם. אבל דווקא ההבדל המהותי הזה ישלול בבוא היום מהשופרות הישראלים את כתב ההגנה ששימש את העיתונות הממשלתית המצרית. הם לא “נחטפו” על ידי הממשלה, הם לא אוימו במאסר או בסגירה, הם עשו זאת בהתנדבות, בהתלהבות, מתוך סגידה ועיוורון.

פרוצדורה פראית

המהפכה במצרים עברה גם תהליך ארוך ועמוק שכלל את ניסוח החוקה. להבדיל מהפרוצדורה הפראית שבאמצעותה מבקש השלטון בישראל להכניס שינויים חוקתיים כדי לרמוס את הדמוקרטיה, במצרים הוקמה בשנת 2012 מועצה מיוחדת, רבת משתתפים מרוב המגזרים עליה הוטלה משימת ניסוח החוקה. המחלוקות היו קשות ועמוקות סביב הרכב המועצה ובעיקר בכל הנוגע למעמדה של הדת וכפיפותו של החוק להלכה האיסלאמית.

האם ההלכה תהיה מקור יחיד לחוקה או רק אחד המקורות — היתה השאלה המרכזית. אחרי שהתקיימה הצבעה על סעיפי החוקה היא הוצגה למשאל עם, שבו השתתפו כ–33% מבעלי זכות הבחירה, וכ–68% מתוכם אישרו את התיקונים לחוקה. אחרי בחירתו של א־סיסי לנשיא, הוחלט לנסח חוקה חדשה שתתקן את ליקוייה של החוקה הקודמת, שאושרה תחת שלטונם של האחים המוסלמים. גם בזו הוטלה המשימה על ועדת ניסוח חוקה, שעם סיום עבודתה ואחרי מחלוקות רבות היא הוצגה למשאל עם, שבו אושרה בקולות של 98% מתוך 39% של בעלי זכות הבחירה.

שיעור ההשתתפות הגבוה לכשעצמו היה מדד חדש במשאלי עם, או בבחירות במצרים. בשלושת העשורים שקדמו למהפכה, דלות ההשתתפות — בין 12% ל–20% מבעלי זכות הבחירה — העידה על חוסר האמון המוחלט שיש לציבור במשאלים הללו, אשר נועדו בעיקר להציג לגיטימיות ציבורית בשלטון.

כמו בישראל גם במצרים הבטיח השלטון, זה של האחים המוסלמים ואחר כך של א־סיסי כי החוקה החדשה תשמור על זכויות המיעוט, חופש הביטוי ודמוקרטיה שבנויה על שוויון. זה לא קרה. אבל אפילו המשטר הלא־דמוקרטי המצרי לא העז לומר שזכייתו ברוב קולות בבחירות מתירה לו לחוקק חוקה חדשה בלי להציג אותה לציבור למשאל. אגב, כך גם נהג רג’פ טייפ ארדואן בשתי הפעמים שבהם הכניס תיקונים לחוקה. פעם אחת בשנת 2010 ובפעם שנייה בשנת 2017, בשתיהן הוא זכה לרוב של 58% ו–51% בהתאמה. בישראל אין מסורת של משאלי עם, ומוטב שלא לקחת דוגמה מתוצרי החוקות של מדינות כמו מצרים או טורקיה, שבהן בתי המשפט הגבוהים ובתי המשפט החוקתיים כפופים, גם אם באופן לא ישיר לנשיא.

אבל כאן בדיוק טמונה האזהרה הבוהקת שעוברת ממהפכת “האביב הערבי” ל”אביב הישראלי”. הפרוצדורה הבריונית — שבה מאושרים תיקוני החוק בישראל — מכשירה את הדרך לתוצרים דומים לאלה שנראים במדינות האזור.