אחרי הפוגרום בחווארה, מחלונות הבתים ניבטים רק הלם, זעם וייאוש

עיירה סגורה ודוממת, רחובותיה שוממים, תושביה מסוגרים בבתיהם, המומים, מפוחדים וזועמים; מדי פעם חולפת מכונית מתנחלים, מתגרה, מתריסה, מאיימת; חיילים ניצבים בכל פינה. מאות שלדי מכוניות שרופות ועשרות בתים מפויחים. הבוקר שאחרי הפוגרום

March 03rd, 05AM March 03rd, 08AM

ראשה הכרות של פרה היה תלוי ביום שני השבוע על אנקול בפתחו של אטליז ברחובה הראשי של חווארה. זה היה המוצג היחיד שנותר תלוי בחזית החנויות הרבות של העיירה, שהיו כולן מוגפות והקנו לה חזות של עיירה בעוצר. צלמי המלחמות באפודי העיתונות שלהם — כמה מהם אפילו עטו אפודים ממוגנים, מסיכות גז וקסדות — הקנו למקום מראית עין של מלחמה.

אבל מעל לכל אלו רבצו השקט, ההלם, הזעם והייאוש של הבוקר שאחרי. אלו ניבטו מבעד לחלונות המסורגים — כל חלון ברחוב הראשי בחווארה מסורג בגלל הפוגרומים הקודמים — שדרכו הציצו נשים וילדים מפוחדים. הם ניבטו גם מפניהם של קומץ התושבים שיצאו לאמוד את נזקיהם, וממראם הדומם של עשרות הבתים המפויחים ומאות המכוניות החרוכות, כמה מהן הפכו לעיסה אפרפרה. כאן היה פוגרום. על גגות הבתים פשטו החיילים, אלו שבערב קודם לא עשו דבר כדי למנוע ממאות המתנחלים להתפרע כאוות נפשם.

מושל שכם הפלסטיני בא לביקור, זמן קצר אחרי שר הביטחון הישראלי. ביקור המושל הוא ביקור נימוסין ריק מתוכן; המושל לא יכול לעשות דבר וחצי דבר כדי להגן על שלום נתיניו, רכושם וכבודם. “איברהים אלומיניום”, “חומרי בניין השלום” ו”נאג’י מזגנים” בעברית על שלטי העסקים הקטנים כאנדרטה ללקוחות העבר, שאולי עוד ישובו ואולי לא. עוד מעט תושלם סלילתו של עוקף חווארה האימתני, והמתנחלים לא יעברו כאן עוד, זולת לפוגרומים. חווארה היא יעד נוח לתושבי ההתנחלויות האלימות שנטועות על ההר שמעליה: נכנסים, שורפים, הורסים ולעתים גם הורגים — ומסתלקים. לכן גם הבתים הצפוניים של העיירה, קרוב ליציאות לאיתמר וליצהר, הם המועדים ביותר. ביום ראשון השבוע נשארו המתנחלים חמש שעות רצופות והפעם גם לא היססו לפגוע בבתים הפנימיים של חווארה, בתי המידות שלה.

שנמצאים בחווארה בבוקר שאחרי אי אפשר שלא לשאול איך 400 מתנחלים יכולים להתפרע במשך שעות רבות כל כך מבלי שאיש יגונן על התושבים ומבלי שאיש יעצור בעד הפורעים, זולת אם רצה הצבא בהשתוללות הזאת. כשנמצאים בחווארה בבוקר שאחרי אי אפשר גם שלא לדמיין מה היה קורה במקרה ההפוך: 400 פלסטינים שפושטים על יצהר שבראש ההר, על גבעת רונן האלימה, הר ברכה ואיתמר, ושורפים את בתיהן ומכוניותיהן בנקמה על הפוגרום הזה. הרי גם בחווארה הדם רותח, כמו שרתח בהר ברכה אחרי הפיגוע.

קברי מכוניות

בכניסה לאולם התצוגה של ראאד והאדי לחלקי חילוף לרכבי יוקרה מוצג רכב יוקרה לשעבר: רק שלדה עירומה נותרה מהאאודי, או שמא היתה זו סקודה. חווארה היא רחוב ראשי שיש לו עיירה. כביש 60 חוצה אותה לכל אורכה, כמו שהוא חוצה את כל הגדה המערבית. אבל רק כאן הוא עדיין עובר בתוככי יישוב פלסטיני, עד בוא העוקף, שיחד עם כל מערכת הכבישים העוקפים שנסללה בשנים האחרונות יכריעו את עתיד ההתנחלויות הרבה יותר מעוד 100 מאחזים. הכבישים הללו, שנבנו כמובן על אדמות פלסטיניות, מקרבים את ההתנחלויות לישראל, מקלים מאד את חיי המתנחלים שלמענם הם נסללו, ולמעשה הופכים אותם סופית לחלק בלתי נפרד מהמדינה. בינתיים האאודי השרופה על הג’אנטים, כמו מאות המכוניות שנשרפו כאן וצמיגיהן כלא היו, חלקן היו בשימוש ואחרות שחנו במגרשי גרוטאות כדי למכור את חלקיהן. אחד המגרשים, הגדול מכולם, נראה השבוע כמו בית קברות לניצולי שריפה המונית. חווארה על הג’אנטים.

ריח האש היה עדיין באוויר. כמה מכוניות עדיין מעשנות. את השלווה המדומה מפלחת לפתע מכונית גולף ישנה וירקרקה שדוהרת ביעף עם דגל ישראל, נוסעיה מתגרים במילים או בתנועות ידיים, כמו נוסעי הרבה מהמכוניות שעברו כאן ביום שני, בקומץ התושבים בצד הכביש. אבן נזרקת, והגולף נעצרת. החיילים ממהרים להתערב, סף מהומה. “מי הרים אבן?”, צועק קצין בדרגת סגן בהיסטריה. “תקחו את הכלבים שלכם מפה”, משיב תושב אמיץ. המצלמות הרבות של הצלמים מצילות אותו ממכות או ממעצר.

כשנמצאים בחווארה בבוקר שאחרי אי אפשר גם שלא לדמיין מה היה קורה במקרה ההפוך: 400 פלסטינים שפושטים על יצהר שבראש ההר ושורפים את הבתים והמכוניות בנקמה על הפוגרום הזה

“גואלי הארץ” כתוב על הגולף הירקרקה, שעד מהרה מצטרפים אליה נוסעי עוד כמה מכוניות מתנחלים שמגיעים למקום בשעטה, ויוצאים מרכביהם בחדווה למראה פוטנציאל האלימות שנקרה בדרכם. יש להם כנראה נטייה לאספנות: לפחות שתיים ממכוניות המתנחלים נשאו לוחיות רישוי של רכבי אספנות. הנה הם: חסונים, בריונים, גסי רוח, דתיים, הילוכם אדנותי והתנהלותם שחצנית כלפי כולם, כלפי הפלסטינים וגם כלפי החיילים. נעליים גבוהות כמו צבאיות שהמכנסיים תחובים בהן, חולצות עם כתובות מתריסות, פאות ארוכות וכיפות גדולות לרובם, אך לא לכולם. נהג הגולף רעול פנים, ספק כדי להסתיר את זהותו, ספק כדי לשוות לעצמו מראה מאיים עוד יותר. השאר יודעים שאין להם שום סיבה לחשוש. חייל שם יד רכה על כתפו של אחד מהם ומלווה אותו למכונית. הם לבטח היו כאן אתמול. “אף אחד לא עובר אותי. נסו אותי”, מסנן הסגן לעבר העיתונאים הפלסטינים הרבים שמנסים לתפוס פריים של מתנחלים וחיילים, שבת אחים יחדיו.

דגל הלאום

הכניסה לווילה חומה בצד הכביש מפויחת ושרידי צמיגים שהבעירו אותה עדיין מונחים על השביל. הבית נטוש, בעליו פוחד לחזור אליו. גלילי גדר חדשה מונחים לצד שביל הכניסה, לא ברור ממתי הגלילים מונחים כאן אבל ברור מה מטרתם. ספק אם הגדר הפשוטה הזו תעצור בעד הפוגרומצ’יקים מההר. קלפי משחק פזורים באדמת הזיתים שמאחורי הבית וגם מנגל מיותם ניצב שם. תא הנהג והמנוע של מכלית הביוב של יוסף דמיידי, בן 37, נשרפו כליל. מכל הביוב מאחור לא נפגע. עכשיו עולה עשן מתחת לחלקה הקדמי, ומי ביוב מטפטפים מחלקה האחורי של המכלית של יוסף. בנו הקטן דופק במקל על תא הנהג וחלקי מתכת מתפוררת וזכוכיות נושרים ממנו אחרי כל מכה של הילד.

בית הקומות שחור, ארבע קומות של פיח ומזגנים שניתכו. ספק אם הבניין עוד ראוי למגורים

בית הקומות הצמוד שחור לכל אורכו, ארבע קומות של פיח ומזגנים שניתכו. ספק אם הבניין הזה, אחד הגבוהים בעיירה, עוד ראוי למגורים. מישהו כבר הספיק להצמיד לוחות פח על החלונות בקומת הקרקע, כדי למנוע ביזה. מערימה גדולה של לוחות חשמל ואמצעי תאורה חדשים ומשוכללים של מחסן או בית עסק קרוב, נותרה רק עיסת פלסטיק חרוכה. כאן הנזק הכספי הוא גדול במיוחד. עציצים מרוסקים שהפורעים השליכו בדרכם, מוסיפים נופך אפוקליפטי למראה. בכניסה לחווארה עומדת קבוצת מתנחלות עם דגלי ישראל, ורכב צבאי משוריין שומר עליהן. בחווארה מותר להניף רק את דגל ישראל, דגל הלאום של העיירה.

חווארה היא יעד נוח למתנחלים באזור: נכנסים, שורפים, לעתים גם הורגים — ומסתלקים

רק למכוניות מתנחלים מותר להיכנס היום לחווארה, וגם בזה יש מן הצדק הפואטי; הפרס לפורעים והעונש לקורבנותיהם, כמו אחרי טבח ברוך גולדשטיין במקום ובזמן אחר. “איתן, תגיד לשגיא שיתקשר לשפירא”, נוהם הסגן, “שגיא” הוא מבטא במלעיל. כל כמה דקות עובר אוטובוס ממוגן כמעט ריק בקווים הסדירים של המתנחלים. נראה שהתחבורה הציבורית כאן טובה מזו בתל אביב.

מתחם משפחת דמיידי, בצדה המזרחי של העיירה. שני בתי קומתיים מצופים אבן ומרוצפים שיש, חצר מטופחת ובית אירוח מפואר בתווך. בית האירוח, שאת בנייתו סיימו רק לפני ארבעה חודשים, שרוף כולו והמראה הוא כמראה הבית השרוף בדומא. כאן גרים בני משפחת דמיידי, שיש להם חנות לתכשיטי זהב בשכם וכמה מכוניות מהודרות בחניה. חלונה האחורי של הפולקסווגן טוארג נופץ בידי המתנחלים. הם קפצו מעל לגדר האבן שמקיפה את המתחם, קודם הם היו כ–25 מתנחלים, אחר כך הסתלקו והביאו תגבורת והיו לעשרות רבות של פורעים.

הם העלו באש את בית האירוח ואת פינת הישיבה הנאה בחצר. סלסלה עם זעתר טרי שעמדה על השולחן היא עכשיו בלילה מפויחת. גם אופני הכושר בבית האירוח הם שלד שרוף, כמו כל קירות הבית. חלק מהחלונות בקומות העליונות מנופצים מאבנים שיידו המתנחלים, גם חלק ממדרגות השיש נותצו. ארבעה חיילים עמדו בכניסה לבית בזמן הפרעות ולא עשו דבר. אולי חשבו שתפקידם להגן על המתנחלים כמו תמיד. סבתא פטמה איבדה את ההכרה כשהמתנחלים פלשו לחצר ביתה. לשכנים הם רק שרפו את המכונית. “הגיע זמן בן גביר”, כתוב על אחת המכוניות שחולפות ביעף בכביש הראשי.