הפתעה: מעוז מצטרף למיכאלי, ליברמן וגנץ

אבי מעוז התפטר מהממשלה, מרב מיכאלי לא הצליחה לכונן תחבורה ציבורית בשבת, ליברמן לא חיסל את הנייה בתוך 48 שעות וגנץ לא סגר את גלי צה”ל. למה זה קרה, ואיך זה קשור לרפורמה המשפטית?

היום אמורה להיכנס לתוקף התפטרותו של סגן השר אבי מעוז. מעוז נכנס לממשלה בסערה. כנציג החרד”לים, הוא האמין שאם רק יקבל לשכה ותואר מכובד – יוכל לכופף את מערכת החינוך ואת המדינה כולה לתפיסת עולמו החרד”לית.

מעוז אינו אדם טיפש, והוא לא חדש במערכת הציבורית ובמערכת הפוליטית. בשונה מהעמדות הקיצוניות ומהתדמית הקיצונית, יש לו רקורד של עשייה: הוא היה פעיל לשחרור אסירי ציון, מנכ”ל משרד הפנים וחבר במועצה הארצית לתכנון ולבנייה. ועדיין, כשהתיישב על כיסא סגן השר, גילה שאין לו כוח לעשות דבר. הוא לא יכול למנוע ממצעד הגאווה לצעוד בירושלים, ולא לשנות תוכניות לימודים. זה לא קרה כי פעילות פוליטית דורשת הסכמות, פוליטיות וציבוריות.

לא היה צריך את בג”ץ כדי שיגן על מצעד הגאווה מפניו – הקואליציה כולה אמרה שמצעד הגאווה יתקיים, כי הקואליציה מייצגת לא רק את עצמה. דרוש גם קונצנזוס, או לפחות רוב ערכי. האיזונים והבלמים על רעיונותיו של מעוז הם העמדות הליברליות של הציבור ונבחריו, בימין ובשמאל.

אבל מה היה קורה אם מעוז היה בוחר במסלול קריירה אחר, ובמקום להיות בממשלה היה בוחר ללכת להיות שופט, ואז בוחר לבטל את מצעד הגאווה בצו, כי זו הפרעה לתנועה, או לאסור התערטלות בציבור או משהו אחר? איזה איזון או בלם היה עליו אם היה הולך להיות שופט עליון? האם אז לא היתה מנסה הכנסת, ברוב קולות, להתגבר על פסיקה מסוג זה? האם לא היינו מזדעקים? התשובה היא: ודאי שכן.

כשנכנסה מרב מיכאלי לתפקיד שרת התחבורה, הציפיות בשמאל (וגם בימין החילוני) היו שסוף־סוף תהיה בארץ תחבורה ציבורית בשבת. במקום זאת גילתה מיכאלי את מגבלות הכוח, וקיבלנו טיקטוקים וסובסידיות יקרות בתחבורה הציבורית.

ליברמן הבטיח שאם רק ייתנו לו להיכנס ללשכת שר הביטחון בקומה ה־14 במגדל הקריה – הוא יחסל את הנייה בתוך 48 שעות. אחרי שנכנס ללשכה ב־2016 הוא גילה את מגבלות הכוח, וממי שכונה “פירומן ימני קיצוני” ושנוא על ידי השמאל דאז לא פחות ממעוז דהיום – ליברמן הפך להיות שר אוצר פרגמטי במחנה השמאל.

גנץ הבטיח לסגור את גלי צה”ל רק כדי ללמוד שאין קונצנזוס ציבורי לכך. שלושתם גילו את מגבלות הכוח שיש לשרים. אנחנו מקבלים את כל אלה כפוליטיקאים, חלק מאיתנו מוכנים אפילו להצביע להם, אבל האם מישהו היה בוחר באחד מהם להיות שופט עליון? ודאי שלא, כי כציבור אנחנו מוכנים לבחור בפוליטיקאים רק כשיש עליהם איזונים ובלמים – וכך צריך להיות גם עם שופטים.

בארה”ב, לפני חצי שנה בלבד, בית המשפט העליון הפך פסיקה בדבר הזכות להפלות. למזלם של האמריקנים, יש להם יכולת להתגבר על הפסיקה באופנים רבים: הם יכולים לחוקק חוקים מקומיים שמתירים הפלות במדינות השונות, הם יכולים להעביר חוקים פדרליים או אפילו לשנות את החוקה, ואם אלה לא יעבדו – לנשיא ולקונגרס יש יכולת למנות שופטים אחרים בעתיד, כאלה שיהפכו שוב את הפסיקה.

בארה”ב ובמדינות המערב בתי המשפט “יושבים בתוך עמם” – אך לא כך בישראל. בישראל אין שום מערך של איזונים ובלמים על השופטים, ופסיקותיהם מנותקות פעמים רבות מהאינטרס העממי כפי שהוא מיוצג בכנסת.

אלו המעוניינים באיזונים ובלמים בכל המערכת, חייבים לראות את בית המשפט העליון דרך מסך הבערות של רולס. ההגבלות על בית המשפט העליון צריכות להיות זהות אם יושבים בו שופטים מהשמאל ואם מהימין הקיצוני, והאיזונים והבלמים הטובים ביותר הם של הציבור, דרך נבחריו.