נתניהו הוביל את ישראל לקטסטרופה כוללת. והליכודניקים? הם מצופפים שורות

כשהטבח בדמוקרטיה הישראלית יושלם וכלכלתה תתרסק, נתניהו יחגוג — ויאשים את השמאל והתקשורת ■ ככל שהמצב מחמיר, בליכוד מצופפים שורות מסביבו ■ מה אסור לנשיא הרצוג לעשות ■ ומה השתנה השבוע בתוך 27 שעות

February 24th, 06AM February 24th, 06AM

זה היה בסוף הקיץ. בבריטניה נבחרה ראשת ממשלה חדשה, ליז טראס. ב–5 בספטמבר האחרון, היא נכנסה לרחוב דאונינג 10, בעיצומו של מצב כלכלי קשה. צעדה הראשון היה הצגת תוכנית כלכלית שנויה במחלוקת שנועדה בבסיסה “להיטיב עם העם”. עיקריה: הורדת מסים וסבסוד מחירי האנרגיה.

הכלכלנים קטלו, הבורסה צנחה, השווקים הפיננסיים געשו. הבנק של אנגליה התערב באגרסיביות כדי למנוע קריסת בנקים וקרנות פנסיה. טראס התעשתה ומינתה שר אוצר חדש, שהגיש תוכנית כלכלית הפוכה ב–180 מעלות. אבל בשלב זה היא נחשבה לאישה מתה מהלכת. גווייה פוליטית.

כמה מחבריה בסיעת השמרנים בפרלמנט החלו להחתים בגלוי להדחתה. שריה לא מיהרו לגונן עליה. חלקם תדרכו נגדה. 50 ימים אחרי שמונתה, כבר נשאה נאום התפטרות מחוץ לדלת השחורה המוכרת, ונעלמה בערפל הצהריים. מחליפה, רישי סונאק, היה זה שהזהיר בזמן אמת מפני ההשלכות הרות האסון של התוכנית הכלכלית המקורית. גם תחת הנהגתו, השמרנים בשפל היסטורי.

בנימין נתניהו סוגר עוד מעט חודשיים מאז חזר למשרד רה”מ. ב–58 הימים הללו הוא הוביל את ישראל בהתמדה ובנחישות לעברי פי פחת. לקטסטרופה חוקתית, כלכלית, מדינית, חברתית ומוראלית. כשהוא יסיים, נהיה מדינה נחשלת, מצורעת, ויותר מושחתת. גם הביטחון על הקרשים אצל “מר ביטחון”. נתניהו מחזיק מעצמו מרתיען גדול. בינתיים, היחידים שמורתעים ומודאגים הם המשקיעים ואנשי ההייטק ובעלי קרנות ההשתלמות. בחמאס וג’יהאד דווקא חוגגים.

מספרים שהיה פעם טייס שרצה לנקום באשתו הבוגדנית וריסק מטוס נוסעים אל תוך צלע הר. האמוק שבשמו פועל נתניהו מוזן ממניעים דומים: האישה לענייננו, היא המדינה. וכשהכלכלה תתרסק, והשקל יהיה מטבע זניח, וההייטקיסטים ייעלמו, וחיילי המילואים לא יתגייסו, שני המולטי־מיליונרים מקיסריה ייצאו ללא פגע. תסמכו על מר כלכלה שכספם מוגן.

אין לדעת האם קיימת תמימות דעים בבית משפחת רה”מ בעניין ההפיכה המשטרית. על דבר אחד הם מאוחדים: קמצנות חולנית

הוא יפעיל את מכונת התעמולה הפשיסטית שלו ויתנפל על השמאל והתקשורת, על ראשי האופוזיציה, על הבנקאים שהתריעו, המפגינים שביאסו. על האחד שצעק: “ביבי בוגד”. והוא יחגוג: את ביטול משפטו (חכו לשלב ב’ ברפורמה של יריב לוין); ואת נקמתו המתוקה בעליון, בפרקליטות, בייעוץ המשפטי לממשלה, בישראל הישנה, ה”דמוקרטית”, שמוסדותיה היו טיפשים לחשוב שיוכלו להעמיד לדין ראש ממשלה חזק מהימין ולצאת מזה בשלום.

ליז טראס נדחפה החוצה בידי חברי סיעתה, שדאגתם לגורל המשק והכלכלה נשקה לזו המפלגתית והאישית. כאן, בקרב 31 חברי סיעת הליכוד מלבדו, כולל ה”הבכירים” ובעלי השאיפות להנהיג ואלה שנחשבים ל”שפויים” לא נמצא עד כה אחד — אחד! — עם עמוד שדרה ויושרה אישית שיאמר מילה על הקנוניה נגד ישראל שמקדם הבוס.

נכון, לעתים דוד ביטן אומר מילה, ופעם יולי אדלשטיין “שבר שתיקה” ומלמל משהו על הצורך בהסכמה, ודני דנון דרש דיון סיעתי, ואבי דיכטר התמרמר שהממשלה לא התבקשה לדון ברפורמה. וביום שני, כמו עדר כבשים למשמע צקצוקיו של הרועה מיהרו כולם (מלבד אדלשטיין שהיה באוקראינה) אל המליאה, להצביע בעד הסט הראשון של חוקי ההפיכה: לביסוס הוועדה לבחירת שופטים כזרוע של לשכת רה”מ, ולביטול דה־פקטו של סמכות בג”ץ לפסול חוקי יסוד.

ביום רביעי הם שבו לזירה שבה מתבצע טבח הדמוקרטיה, ואישרו בקריאה הטרומית את חוק פסקת ההתגברות; את חוק יסוד: השחיתות השלטונית ע”ש אריה דרעי (גדעון סער הציע לקרוא לו: “חוק דרעי שר ראס בן ענו”); את חוק הנקמנות במח”ש של משה סעדה; ובדרך גם את חוק החמץ הגזעני והרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים.

החרדים, המתנחלים הקיצוניים, הליכודניקים, הביביסטים והפופוליסטים בשגעת. הם מפזזים במליאת הכנסת ובוועדותיה בעיניים דלוקות, כמו במסיבת קרחאנה פגאנית, שבה הם זורקים את כל מה ששפוי לסיר המבעבע שלהם שבו מתבשלת לנו הפיכה משטרית לצד חקיקה דתית פרימיטיבית.

בדרך, הם מחבקים חזק חזק את המנהיג. כמו במופע המביש בוועדת הכספים (עליו, בקטע הבא). כי מה הבעיה לשרוף שעתיים וכמה צעקות בדיון הוצאות הלבוש של הקיסרות? הוא שורף בשבילנו מדינה שלמה.

מה ששלך — שלי

בבריטניה הפרלמנטרים מיהרו להיפטר ממנהיגה חסרת אחריות שסיכנה את גורל הכלכלה ואותם. אצלנו זה הפוך: ככל שהמצב מחמיר וגם כשהסקרים לא משהו, ח”כי הליכוד מצופפים שורות מסביבו, נלחמים את מלחמותיו.

13 חברי כנסת של הליכוד, לא פחות, טרחו וביקרו בדיון בוועדת הכספים על הגדלת ההוצאות החזיריות והמנותקות של הפריבילגים מקיסריה. זאת בזמן שמיליוני אזרחים מתחילים להפנים שהמצב רע, ויהיה עוד יותר גרוע. פעם, הדיונים האלה היו עוברים כשפניהם של חברי מפלגת השלטון אטומים. בתוכם עצרו כלימה, על מקבצי הדרישות הקמצניות של ראש הממשלה ובעלה. בכנסת של היום, מי לא יבוא להרים להם. “אתם רוצים שהוא יגור באוהל בים?!” עפה התקרה משאגותיה החייתיות של טלי גוטליב. “למה אתם מתעלמים מתוצאות הבחירות?!” אִנפף בועז ביסמוט. בטח לומדים את זה בסורבון.

המשפחה הקיסרית מתבוננת על מאות אלפי הישראלים הטובים והערכיים שמוחים נגדה מדי שבוע — ובעוועי מוחם הם רואים שם מאות מתנקשים פוטנציאליים

אין לדעת האם קיימת תמימות דעים בבית משפחת רה”מ בעניין ההפיכה המשטרית. על דבר אחד הם מאוחדים: קמצנות חולנית, שבה לקה הבעל עוד לפני שהגיעה הרעיה, רק כדי ללמד אותו כיצד להגיע לשיאים חדשים בספורט הזה. הוא “מתחבר”, כפי שנהוג לומר היום, לצרכיה המיוחדים בעושק הקופה הציבורית.

הפעם חשקה נפשה של הגברת לנסוע מדי פעם לחו”ל (במסווה של “כנסים וסיורים”). מישהו צריך לשלם וזו בטח לא תהיה היא. תמיד היה להם מיליארדר בכל נמל שהעמיד לרשותם את כרטיס האשראי שלו. היום זה קצת מסוכן, אז יאללה, נפשוט על האוצר.

שנה וחצי קופת המדינה היתה מחוץ להישג ידם. כעת, הם מתנפלים עליה בשיניים ובציפורניים וקצף בזוויות הפה. דירת המגורים במתחם בלפור ששימשה את יאיר וליהיא לפיד בלילות שעשו בירושלים, הפכה לסלון איפור והלבשה של הגבירה.

בדיון בוועדת הכספים, צעקה ח”כ דבי ביטון (יש עתיד): “למה לילדים של לפיד לא היה רכב ואבטחה?” (גם לא של נפתלי בנט, אגב). אחד הליכודניקים ניגש אליה ולחש באוזנה: “דבי, אל תביכי את עצמך, ברור שהיה להם”. ביטון, ח”כית חדשה, השתתקה, נכלמת במקצת. אחר כך נתקלה ביו”ר מפלגתה וסיפרה לו על כך.

“הוא עבד עלייך”, צחק לפיד, “לילדים שלי לא היתה אבטחה ולא היה רכב. ליהיא לא לקחה הוצאות ביגוד, ולא ביקשנו אגורה אחת החזר הוצאות על הבית בתל אביב”. ביטון נכלמה שוב.

אי אפשר לומר שהנתניהוז אינם מפיקים לקחים. בשנים קודמות, מי שעמדה לא פעם בדרכם אל הכספת היתה היועצת המשפטית של משרד רה”מ, שלומית ברנע־פרגו. מה עושים? קובעים בחוק שהמנכ”ל, פעיל הליכוד, יאשר את הדרישות שזורמות משרה בקצב אש של תת מקלע אוטומטי.

היו מנכ”לי משרד רה”מ שחוו משברים נפשיים מהקשר היומיומי אתה, על שגיונותיה וצווחותיה. כמה התפטרו בשאט נפש. את המנכ”ל הנוכחי בני הזוג בחרו בקפידה. אפילו שמו, יוסי שלי, מעיד על כך. הוא שלהם, על מלא.

הכוונה למנות את הנ”ל לסטטיסטיקאי הראשי (שחשף מיכאל שמש ב”כאן”) ירדה מהפרק לפי שעה. כנראה שראשו של נתניהו הגיע למחוזות כל כך מופרכים, עד שהוא חושב שאפשר לשלוט לא רק בשופטים, פוליטיקאים ועיתונאים, אלא גם בסטטיסטיקאים.

דבר מינויו הנוכחי של שלי עבר בתחילת ימי הממשלה הזו כעניין שבשגרה. נזכיר, כמו שראש הממשלה רידד לגובה דשא את רף הפוליטיקאים במפלגתו ואת התאמתם למשרות ממשלתיות (אלי כהן למשל הוא קריקטורה של שר חוץ), כך גם עשה בלשכתו. אנשים ראויים, שעל כשרונם כולם יכלו להסכים, נעלמו מזמן. שומרי נפשם. את מקומם תפסו מלכחי פנכה.

ראש הסגל צחי ברוורמן הוא עניבה. סוג של קונסיירז’ שחי בשביל לרצות. שלי הנ”ל שיקר בשעתו לוועדת המינויים בשירות הציבורי (ונמלט מהרשעה פלילית) אך הורחק ממנו עד 2015. לא פלא שהפך לחביבם של ביבי ושרה שמקדמים אותו. זה החומר שהם אוהבים מסביבם.

כשגרירם בברזיל הוא זכור בעיקר כמי שקשקש על תמונת לובסטר כדי לא להתפדח מול החברים של ביבי בקואליציה. הוא העריץ את הנשיא דאז, הפופוליסט הגזען ז’איר בולסונרו, וגונן במסירות על מסריו הפסיכיים בתקופת הקורונה, כמו גם על פליטות פה מביכות שלו בנוגע לשואה.

אין מה לומר. מבחינה סטטיסטית למצוא סיביל סרוונט כה מרשים, זה בהחלט הישג.

הו הא, מי זה בא

השבוע צעק יאיר לפיד במליאה לעבר יריב לוין: “אתה ראש הממשלה האמיתי, ועם הכוח באה אחריות”. לפיד טעה והטעה. ראש הממשלה ה”אמיתי” הוא יאיר נתניהו, וכפי שנכתב כאן עם הקמת הממשלה, זוהי ממשלת יאיר נתניהו הראשונה. האבא הוא רק הפרונט. בלילות הוא חוזר לסביבה מחורפנת, תזזיתית, לילד בן 30 שמאשים את שב”כ בניסיון הפיכה ומשתף ציוצים מופרעים ומסיתים.

אבל, לוין בהחלט מתקין עצמו למשרה. הוא ו/או מי מטעמו, מתדרכים לאחרונה את השופרות בימין שבתום עידן נתניהו, זה לוין ואין בלתו. התקדים שהם שולפים מקורי, חייבים לומר: ביבי הוא בגין, עם הכריזמה הסוחפת. יריב הוא ה־יצחק שמיר של היום: אפור, משעמם, אבל קילר. מרגע שנכנס ללשכת רה”מ, קשה היה לפנותו. דוד לוי ואריאל שרון ניסו ללא הצלחה (מלשכת שר המשפטים נמסר: “זה שקר עלוב שבעלובים”).

שמיר, בלשון המעטה, לא היה מהפרו־אקטיבים בראשי הממשלה. לוין מייעד לעצמו מורשת אקטיבית בהרבה: שינוי משטרי, שבירת המפרקת של מערכת המשפט, נטרול היועצים המשפטיים, ביטולו בפועל של בג”ץ, הצפת השירות הציבורי באנשי מפלגה. כל סיסמאות ה”הידברות” ו”היד המושטת” שלו הן עבודה בעיניים. בהיכנסו ללשכת שר המשפטים, הוא אמר למי שאמר: “אין לי כוונה למנות אף לא שופט אחד בשיטה הנוהגת”. הוא מתכוון לזה. זוהי ליבת ה”רפורמה”.

ללא פוליטיזציה של הוועדה לבחירת שופטים; ביטול עצמאות היועמ”שים במשרדי הממשלה (הבטחה אישית שלו לשרה נתניהו מטעמים ידועים); פיצול תפקיד היועמ”ש ומינוי תובע כללי בובה שימשוך את כתב האישום בתיקי האלפים או לפחות יחבל במשפט (להלן: “שלב ב'” ברפורמה) — אין מבחינתו על מה לדבר. ואותו דבר רק ההפך, בצד השני. הצד המתון יחסית באופוזיציה (בני גנץ וסער), מתנים כל תחילת מו”מ בנסיגה של לוין ושות’ מכוונתם להשתלט על המערכת המשפטית. היכן בדיוק הם ייפגשו?

חרף זאת הנשיא יצחק הרצוג ממשיך לנסות. הוא הפך את לשכתו למעין מכון מחקר. צוותי מחשבה באים ויוצאים, מנסחים ניירות עבודה עם הצעות פשרה. אנשי הרצוג מעבירים את החומר לצדדים הרלוונטיים. בינתיים אין התקדמות, וקשה לראות כזו. האופטימיות שלו נמוגה ומפנה את מקומה לייאוש שקט. הוא אהוד, הגון, מקובל, אבל אין עדיין “גראביטס”. משקל סגולי. “כשמסתכלים עליו”, אמר לי מישהו, “לא רואים את שמעון פרס”.

נתניהו מחזיק מעצמו מרתיע גדול. בינתיים, מי שמורתע הם המשקיעים ואנשי ההייטק. חמאס וג’יהאד דווקא חוגגים

השבוע הוא מארח בלשכתו רכבת של חברי קונגרס אמריקאים. משלחת אחר משלחת. רפובליקאים ודמוקרטים. העניין שלהם בזירה הפנימית כאן הוא עצום. הם שואלים שאלות רבות, מבקשים הסברים מאדם שהם מחזיקים ממנו אובייקטיבי. חברת קונגרס אחת, יהודייה דמוקרטית, פרצה בבכי כשסיפרה לנשיא ולנוכחים שכל חייה האמינה בישראל, תמכה בה ללא סייג, תחת כל הממשלות. הרפורמה הזו, אמרה, הצליחה לסדוק בפעם הראשונה את תמיכתי בכם.

בינתיים הרצוג חוטף אש תופת ממתנגדי ההפיכה. הם מאשימים אותו ברפיסות, בסימטריה מיותרת ששרטט בין שוחרי הדמוקרטיה למהרסיה. לוין ורוטמן ירקו בפרצופו כשדחו את שלושת עיקרי תוכנית הפשרה המקורית שלו: דחיית החקיקה בשבוע; החלפת המתווה שלהם בשלו; והופעתו בפני ועדת החוקה בכנסת. “מדוע לא שמענו אותו מאשים אותם במפורש?” קובלים בכירים באופוזיציה, “הוא אימץ את הנרטיב שלהם. תוכניתו מתכתבת עם זו שלהם. מה פתאום הוא קובע שהגיע הזמן לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים? מי אמר? לוין ורוטמן? שיגיד שאפשר לדון בכל דבר, אבל שלא יקבע עמדה בנושא שאינו בקונצנזוס.

“ולמה”, הם ממשיכים, “הוא אינו יוצא להגנת היועצים המשפטיים והמשנים ליועמ”שית, שעוברים התעללות יומיומית מרוטמן גס הרוח? ומדוע אינו מוקיע את האיומים המאפיוזיים של לוין וראשי הקואליציה על גלי בהרב־מיארה ושופטי בג”ץ, שמואשמים ב’הפיכה צבאית’? ולמה הוא מודיע בבוקר יום ההפגנה, שניתן להגיע לסיכומים ‘בתוך ימים’? כדי להרדים את המחאה?”.

אם הרצוג ייענה לקריאות להתפטר, מי שיחליפו יהיה אמיר אוחנה, שימהר להעניק לנאשם חנינה גורפת ללא קלון

כמה עיתונאים קראו השבוע להרצוג להתפטר. אולי ההלם מהאקט יעשה את מה שלא עשו מאמצי הפשרה שלו. זו תמימות לחשוב כך. לוין ורוטמן יגחכו, נתניהו ישסה את שרתיו בנשיא המתפטר, האלמוגים והקרעים, הגוטליבות והדיסטליות, יעלוזו. שנית, מי שיחליף את הרצוג הוא יו”ר הכנסת אמיר אוחנה, שימהר להעניק לנאשם הבכיר חנינה גורפת, נטולת קלון, נטולת הודאה, עם התנצלות בצידה על עוגמת הנפש שנגרמה לו.

אז רק שלא יתפטר, ושהם ייזהרו במה שהם מבקשים. אבל בהחלט קרבה השעה שיהיה עליו לצאת מקונכייתו, ולהעמיד את עצמו בראש המוחים: להתראיין, לנאום בהפגנות. שם מקומו. הרי כל אחד ממאות אלפי המפגינים שמתמידים במחאה הוא ערכי והגון פי מאה מביבי, לוין, רוטמן, דרעי וגפני, אמסלם וקרעי, וכל הקואליציה הזו שרק הורסת ומחבלת.

יצחק הרצוג יכול עדיין להבטיח את מקומו הנכון בהיסטוריה. זה לא מאוחר.

אוי אוי אוי

ביום שני אחר הצהרים, בעוד הכנסת מוקפת ברבבות מפגינים שקיימו עצרת מופתית ומעוררת הערצה, נכנס נתניהו כולו נסער לחדרה של סיעת הליכוד והסתער על המיקרופון. במופע של דמגוגיה, צביעות והתקרבנות, הוא כינה את המוחים: “בריונים שאינם מכבדים את תוצאות הבחירות” וטפל עליהם שורה של האשמות שווא.

התקף זעם כזה מגיע בדרך כלל אחרי שהוא חוטף על הראש מהילד. חלפו כ–27 שעות והוא העלה סרטון שונה לחלוטין. כל שכבות האיפור על פרצופו לא הסתירו את הלחץ. לפתע ה”בריונים” זכו לאמפתיה. פתאום הוא “מבין” לחששותיהם, ומבטיח להגיע להסכמות אבל “זה דורש מנהיגות ואחריות לאומית”. במחווה פתטית מבית היוצר של טופז לוק, הוא אמר: “אף אחד לא קם? הנה, אני קם!”. שוכנענו. למחרת, כאילו כלום, המשיכה ועדת החוקה לקדם את יתר סעיפי ההפיכה, ואחר הצהריים התכנסה המליאה לאשר את חוקי השחיתות.

ההתקרבנות של ראש ממשלתנו מול היועצת המשפטית לממשלה, שאוי־אוי־אוי סותמת לו את הפה (“מי אני, אני רק ראש הממשלה”), היתה צעד מתוסרט מראש שנועד בין היתר לשסות בה את תומכיו המוסתים. זו פוזיציית הקבע שלו.

שר המשפטים ו/או מי מטעמו, מתדרכים שבתום עידן נתניהו, לוין יחליפו: “ביבי הוא בגין הכריזמטי, לוין הוא שמיר”

הרי כ־ו־ל־ם אשמים תמיד בכישלונותיו וכישלונות ממשלותיו, רק לא הוא. ורק אם נדרוס את האליטות, נמחק את שומרי הסף, נמגר פוליטיקאים איכותיים ונסרס את השירות הציבורי, נצליח לבצע סוף סוף את שליחותנו. אם בדרך צריך לבטל את הדמוקרטיה, So be it.

ההתקרבנות, פנים רבות לה. ישנן פניה המשילותיות, ישנן אחרות. ההתקרבנות הפרנואידית, למשל. הרי המשפחה הקיסרית מתבוננת על מאות אלפי הישראלים הטובים והערכיים, באמת “מלח הארץ”, שמוחים נגדה מדי שבוע — ובעוועי מוחם הם רואים שם מאות מתנקשים פוטנציאליים, והתארגנויות מחתרתיות סטייל “אנטיפה”, שעוד רגע באים לעשות פה שישה בינואר שמאלני. הם באמת מאמינים בזה.