רעידת האדמה חשפה את מקור כוחה של צפון־מערב סוריה
רעידת האדמה חשפה את מקור כוחה של צפון־מערב סוריה
האזור, שנשלט על ידי מורדים, מודר מקבלת סיוע בינלאומי ומתקשה להתאושש. אך דווקא הניתוק מעזרה חיצונית האדיר את כוחה של הקהילה
February 15th, 06AM February 15th, 05AM
אזור צפון־מערב סוריה הוא כבר שנים ביתם של מיליוני בני אדם שמלחמת האזרחים הפכה לעקורים. הם הפכו לרבים כל כך, שהיום השכנים כבר לא מכירים זה את זה. וכך, כשרעידת האדמה פקדה בשבוע שעבר את האזור ומוטטה עליהם את בתיהם, הם לא יכלו לומר בביטחון מי מהשכנים ניצל ומי עדיין נעדר.
עכשיו, עם סיומו הקרוב של שלב החיפושים הנואשים אחר ניצולים וקורבנות, תושביה של עיירה אחת, אל־אטריב, מחפשים בהריסות את החפצים האישיים שלהם. הם מדברים במרירות על תחושת נטישה בידי העולם.
במשך ימים רבים, הם אומרים, מחמת היעדר כל סיוע בינלאומי, הם נאלצו לעתים לחפור בהריסות בידיהם כדי לחלץ ניצולים שהתחננו לעזרה. יאזם מוסא, בן 17, סיפר שמאז שהוא ומשפחתו נמלטו מהבניין שגרו בו עד לרעידת האדמה, הוא חזר אליו מדי יום. “בחמש בבוקר, אחרי הרעש, חילצנו את כולם, בני אדם חיים ובני אדם מתים”, אמר. רבים נוברים בהריסות ביתם בחיפוש אחר מסמכים אישיים, תעודות זהות, תמונות משפחתיות — כל דבר שרק אפשר להציל ויעזור להתחיל מחדש את חייהם המרוסקים.
מחלצים אומרים שבלי עזרה מהעולם הם לא יכולים לעשות הרבה. “אנחנו מרגישים חסרי אונים, פשוט חסרי אונים”, אמר עלי עובייד בן 28, מארגון הקסדות הלבנות העומד בראש מאמצי הסיוע לנפגעים בחלק זה של סוריה. בסמוך, קבוצה של מפגינים עמדו על שברי בטון ומתכות מכופפות והניפו שלטים בגנות האו”ם.
אבל הזרמת סיוע למובלעת זו של סוריה קשה הרבה יותר מאשר לטורקיה השכנה. 12 שנים של מלחמת אזרחים חילקו את סוריה לאזורי שליטה חדשים. המובלעת שבה שוכנת אל־אטריב מוחזקת בידי מתנגדיו של הנשיא בשאר אסד, עובדה שסיבכה עוד יותר את המצב וצמצמה את הזרמת הסיוע הבינלאומי לנפגעים במובלעת לכדי זרזיף.
“אנחנו במרוץ נגד הזמן, ורוב העבודה שלנו נעשית אך ורק בידיים, בלי כלים ובלי סיוע”, אמר עובייד, “הגענו לבתי מגורים שהתמוטטו שבתוכם היו בני אדם חיים; יכולנו לדבר איתם, אבל לא היה לנו הציוד המתאים לחלץ אותם”, סיפר. בימים הראשונים אחרי הרעש, התושבים לא קיבלו כל סיוע חיצוני.
ללא סיוע חיצוני, סיפרו התושבים חסרי האונים, הם התארגנו לסייע אחד לשני: שכנים חילצו שכנים מתחת להריסות, תרמו דלק וכלי רכב לצוותי החילוץ המקומיים והפכו מסגדים למרכזי תרומות.
“הם לא עזרו”
ביומיים הראשונים אחרי הרעש, מעבר הגבול היחיד שהאו”ם יכול היה להשתמש בו להעברת הסיוע לשטח המוחזק בידי האופוזיציה, היה משותק, משום שהכבישים המבילים אליו ניזוקו. שלשום הודיע האו”ם על פתיחת שתי נקודות מעבר נוספות מטורקיה לצפון־מערב סוריה. “אף אחד לא היה כאן בשעת האסון”, אמר עובייד, “לא האו”ם, לא ארגוני הסיוע”. עובייד האשים את הארגונים בתרומה לסבל התושבים: “הם לא עזרו”.
היעדר הסיוע הורגש במיוחד על רקע העוינות ההדדית השוררת בין המורדים לבין משטר אסד בדמשק. אסד ניסה להגביל את זרם הסיוע לאזורים המוחזקים בידי המורדים, ומטיל מגבלות מחמירות על הסחורות שניתן להעביר לאזור. כוחות האפוזיציה, מצדם, מסרבים לקבל כל סיוע שעובר דרך הממשלה, שאותה הם מאשימים במשבר ההומניטרי המתמשך בשטחם.
ארגון הקסדות הלבנות אומר שהבטחות של מדינות המערב והמפרץ לא התממשו. “קראנו להם בקול רם: כל האזור הזה משווע לציוד חילוץ”, אמר מוניר מוסטפה, סגן מנהל הארגון, שדיבר מחדר מצב של הקסדות הלבנות, שבו הוצב לוח גדול שעליו רשומים שמות העיירות שנפגעו ברעש ומספר צוותי החילוץ ששוגרו לשטח. “לא הצלחנו להגיע ל–60% מהיישובים”, אמר.
אסד הגביל את הסיוע שהועבר לאזור, וגם המורדים סירבו לקבל ציוד שהועבר מהממשל
ביום השלישי אחרי הרעש, הגיעו למקום כ–20 אנשי צוות רפואי ממצרים, אבל הם הגיעו ללא הציוד הדרוש. ביום הרביעי לרעש הגיע גם צוות בן ארבעה מחלצים מספרד, גם הם בלי ציוד. “היינו זקוקים לציוד יותר מאשר לאנשים”, אמר מוסטפה. “אנשים כבר היו לנו”.
לצדו האחר של הגבול, בטורקיה, זרם סיוע רב מאז האסון. צוותי חילוץ זרים, ציוד חיוני ומטבחים ניידים הגיעו מכל רחבי העולם, אך באזור זה של סוריה, זו לא היתה רק הפוליטיקה והמצב הביטחוני באזור שהקשה על הבאת הסיוע — היתה זו העובדה הפשוטה שהבנייה באזור פחות צפופה, ולכן היו בו פחות נפגעים בנפש ביחס לשכנה. שיירת הסיוע הראשונה של האו”ם הגיעה לצפון־מערב סוריה רק ביום חמישי האחרון.
מוחמד אל־עומר, דובר כוחות האופוזיציה באזור, אמר שהאו”ם התכוון להעביר למורדים שיירות סיוע, לא דרך מעבר הגבול עם טורקיה, אלא דרך אזורים המוחזקים בידי ממשלת סוריה, יוזמה פסולה בעליל מבחינתם. “האו”ם חייב לדעת שיש סירוב כללי לקבלת כל סיוע העובר בשטחי משטר הפשע (משטר אסד)”, אמר עומר, “האנשים כאן יודעים שהמשטר הסורי הוא האחראי להיותם עקורים, להפצצות בתיהם שהובילו להתמוטטותם ולמספר הקורבנות הגדול”.
עם סיום שלב החיפושים והחילוץ, מתרכזים עכשיו בצפון־מערב סוריה בעיקר בפינוי הריסות, פתיחת הרחובות ובעידוד התושבים לבנות מחדש את חייהם. אף שלאזור הגיע רק סיוע מועט דרך מעבר הגבול עם טורקיה, הועברו אליו דרכו בשבוע החולף יותר מ–1,200 גופות של פליטים סורים שנספו ברעש מעבר לגבול.
בבית הקברות של אל־אטריב נחפר קבר אחים לסורים שמתו בטורקיה, ולאלה שגופותיהם עדיין מתגלות במקום. אין מצבות, רק בלוקים עם שמות משפחה של הנספים, ולפעמים גם שם היישוב שממנו נמלטו. משפחות שלמות נקברות יחד.
תהיר איבן מוחמד, בן 53, איבד בת ואם ברעידת האדמה. הוא עמד בפתח נגרייה מול מה שהיה בניין מגוריו, והתבונן בעבודות הפינוי שביצעה חברה פרטית הממומנת בידי Islamic Relief, ארגון צדקה מוסלמי שמרכזו בבריטניה. “בתים כה רבים התמוטטו, הם פשוט לא הצליחו להתמודד עם זה”, הוא אמר בהתייחסו לארגון הקסדות הלבנות, “אסון בסדר גודל כזה משתק גם מדינות מתקדמות יותר, אז מה אנחנו יכולים לעשות?”.
תהיר עקב בעיניו אחר בניו, שנכנסו לקומה השנייה של הבניין שקרסה למפלס הקרקע, אך כמעט לא ניזוקה. הם יצאו ממנה כעבור דקות עם כיריים, מתקן לייבוש כלים וצנצנות זיתים ומלפפונים חמוצים.
הוא ובניו הצליחו לברוח מההריסות בעזרת השכנים עוד לפני שהבניין קרס. הוא סיפר שכמה דקות לאחר הרעידה הוא טיפס חזרה לקחת תיק מסמכים חשובים של המשפחה, בהם תעודות גמר של בית הספר התיכון והקולג’ של ילדיו. יותר משהוא כועס על היעדר סיוע בינלאומי — ממילא לא היו לו ציפיות רבות מהקהילה הבינלאומית — האב המתאבל מוצא מזור בסולידריות המקומית. “מספיק שהחברה שלנו כאן מלוכדת”, אמר, “זה הרבה יותר חשוב מכל סיוע בינלאומי”.
