“תחזור לישון. זו לא המלחמה שלך”: החמישייה הקאמרית הייתה הראשונה לזהות

אין תוחלת למשא ומתן או להצעות פשרה ■ אין משמעות למחאה של 300 כלכלנים ולמי אכפת מה הנגיד אמר ■ זו לא מחלוקת משפטית או כלכלית – זו מלחמת דת ■ יקר לכם בסופר? אל תדאגו, חמודים. שר האוצר שלכם ישלח מכתב לגוי באמריקה

February 10th, 05AM February 10th, 05AM אבי בר-אלי שני מגייסים דופקים על דלת ב–2:00 בלילה. “הסורים התחילו להזיז כוחות לגבול. חצי צה”ל בדרך לצפון”, הם מעדכנים את הדייר שהעירו. הלה מספר שרק בדצמבר האחרון עשה מילואים. מבקש דקה לשים על עצמו משהו, להיפרד מאשתו ומהתינוק שבכיו נשמע ברקע. אלא שאז המגייסים מבחינים במדבקת “דור שלם דורש שלום” על הדלת — ופוטרים אותו מהמשימה. “אין צורך. אתה יכול לחזור לישון בלב שקט”, אומרים לו. “זו לא המלחמה שלך”.

הבחור מתקשה תחילה להבין, אך מיד מתעשת. “טוב, שיהיה בהצלחה”, הוא מאחל, ומכוון את החיילים לשכן שבקומה מתחת. “מצביע מפד”ל”, הוא מספר להם בלחש. “לוי. דניאל לוי”.

כמעט 30 שנה חלפו מאז שודר המערכון המופתי הזה ולא נס לחו. הכותבים של “החמישייה הקאמרית” הוכיחו בפעם המי יודע כמה שהיו הראשונים לזהות: לזהות את המהירות שבה השמאל החילוני ישיל מעליו אחריות קולקטיבית מרגע שיאבד אחיזה במדינה. לזהות כיצד האינטרס האישי ייהפך ראשון במעלה — למן הרגע שההווי הציוני כבר לא יתכתב עם נרטיב העולם החופשי.

ומנגד, המהירות שבה הימין המשיחי יוותר על השמאל. את הקלות הבלתי נסבלת שבה ישלים עם פילוג בעם — גם במחיר הכחדתו. שהרי המגייסים חובשי הכיפה לא נעלבו, חלילה. לא כעסו. בעיניהם ניכרה הבנה עמוקה של הסיטואציה. הכל בסדר, אבאל’ה. תחזור למיטה. אין לנו צורך בך, ולא מתוך התרסה — אלא מתוך הבנה עמוקה שכאן לא מקומך.

זו לא טקטיקה של פאסיב־אגרסיב. אין כאן עניין למשחקי הפוך־על־הפוך וליצירת רגשות אשם. זה מגיע ממקום לגמרי כן. זו לא המלחמה שלך, אחי. לכן אל תדאג. באל נשים מבטחנו ונסתדר. גם אם לכל בר־דעת ברור שאין כל סיכוי שזה יקרה. אימתי ה”דעת” קבעה משהו עבור העם שלנו? אם היינו הולכים עם ה”דעת” — ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

יש משהו מאוד מרגיע בצילה של אידיאולוגיה משיחית

לא אדישות נסוכה הייתה על פניהם של צמד החיילים המגייסים במערכון — בדיוק כמו שזו לא אדישות שמאפיינת את הדוחפים כיום לרפורמה המשפטית. זו יותר שלווה סטואית. שלווה מתוך עוצמה. מפגן של רגשות תחת שליטה. ובמקרה של הסמוטריצ’ים, זו לא חוכמה. אחרי הכל, יש משהו מאוד מאוד מרגיע בצילה של אידיאולוגיה משיחית.

המטרה הנשגבת מחסנת את החוסים תחתה מפני טרדות היום־יום ומסדרת להם אחרת את סדרי העדיפויות בחיים. כשקמים מדי בוקר לתכלית של גאולת הארץ, של הקמת בית מקדש שלישי או וואטאבר — כל מה שמעבר הופך שולי. המטלות הביורוקרטיות הן בגדר זוטות, עניין משני. הפרספקטיבה משתנה.

המטרה הנשגבת מחסנת מפני טרדות היום־יום ומסדרת אחרת את העדיפויות בחיים. לכן אין משמעות למחאה של מנכ”לים, וגם לא של 300 כלכלנים, או של 1,000 קצינים

יוקר המחיה? אוי, אתם מה זה חמודים. אינפלציה? קחו אוויר, תהיו רגועים. מונופולים? די, נו. עכשיו אתם לגמרי מגזימים. מה כואב לכם, אחים יקרים? יקר לכם מדי בסופרמרקט? הנה, שר האוצר שלכם ישלח תכף מכתב למנכ”ל של קוסטקו (Costco), ובשם העם היהודי יבשר לגוי הנחמד הזה שהוא מוזמן לפתוח חנות בארץ הקודש. עכשיו אתם מרוצים?

BDS. המשיחיות מתעתעת. היא משלבת נאיביות מתוקה ביהירות. שהרי אם בעיני רוחך אתה רואה חזון ששמור רק לך, או למתי־מעט סביבך — איך לא תתנשא על הסומים?

לכן, כשחבר הכנסת שמחה רוטמן, יו”ר ועדת החוקה, מדבר לבדו ב–30% מהזמן שהקצה עבור דיוני הרפורמה המשפטית אצלו בוועדה — ומשאיר 19% מהזמן לכל האופוזיציה יחדיו — הוא לא עושה זאת מתוך התנכלות פוליטית חלילה. הוא דווקא מגלה הבנה למצוקתם של אחיו המטומטמים, ומשכך מרעיף עליהם מזמנו היקר, מוחל על כבודו ומכיל.

קחו כמה דקות, תציקו — אבל לא יותר מדי. אל תשכחו מנין באתם ולשם מה אתם כאן. בלי כעס. אנחנו לא מאוכזבים. מלכתחילה לא היו לנו ציפיות מכם. זה הרי בטבע של השמאלנים לשגות, ואז לסגת כשנהיה קצת קשה. שבו בבית. השאירו לנו לטפל בעניינים. זו לא המלחמה שלכם. רק אל תפרסמו קלונכם ברבים. לא רוצים לעזור? אל תעזרו. אבל גם אל תרוצו ללכלך אצל אחרים, ואל תנהלו קמפיין BDS בקרב סוכנויות דירוג ובנקים זרים.

המשימה

במשרד האוצר מעולם לא חוו שגרה כזו שבועיים לפני הדד־ליין לאישור התקציב בממשלה. בחדרי אגף התקציבים מתנהלים על מי מנוחות. שום תכונה מיוחדת לא ניכרת במסדרונות. שום תזזית.

אין ויכוחים, אין כיפופי ידיים. אין הדלפות לתקשורת, אין עזים. אין גם מי־יודע־מה עבודה — מה שדי מדאיג. סיטואציה הזויה, אבל המשיחיים שבלשכת שר האוצר פשוט לא מבינים מה כולם רוצים. צריך עוד כסף? ניתן. לא צריך? לא ניתן. שעל תקציב תיפתח מלחמת יהודים?

הכל מתגמד ביחס למטרה. הגאולה היא־היא שחשובה. העמידה למול האויב הערבי. “אמנם אני יושב ארבעה ימים בשבוע באוצר ורק יום אחד במשרד הביטחון, אבל אל תטעו — המשימה החשובה ביותר בעיניי היא במשרד הביטחון”, צוטט השבוע בצלאל סמוטריץ’ בפגישה בנציבות שירות המדינה (עמוס הראל, “הארץ”).

דברים ברוח דומה נשא שר האוצר גם בישיבת סיעתו. “אני דווקא מסייע לשר הביטחון בדרישתי לקבל לידי את האחריות על המינהל האזרחי. בתור שר ביטחון, ידיו של יואב גלנט ממילא עמוסות. אין לו די פנאי לטפל באוכלוסייה האזרחית בשטחים”, הסביר סמוטריץ’. “ולשר אוצר יש די זמן לעסוק בזה?”, נשאלה בקהל שאלה.

המחאות פשוט חוזרות על עצמן בין הדורות, אלה רק הטקסטים שמתחלפים

מסורת

שני דברים חולקים בכל זאת המשיחיים והחילונים הליברלים. בראשם, הסלידה מהטרמפיסטים של הליכוד וש”ס. אלה וגם אלה רואים באופורטוניסטים הפופוליסטים כנופייה של פושעים. פשוט תת־רמה. השמאל טועה לראות בהם את הרוח החיה מאחורי ההפיכה החוקתית. המשיחיים רואים בהם צפרדע שנאלצו לבלוע כדי לממשה. מחייכים לכיוונם רק כי הם מחויבים לחייך מתוקף הסכם קואליציוני, ובה־בעת מתרחקים מהם כאילו היו מצורעים.

המשותף השני הוא הריצה הבוטחת אל הכיליון. וזה מה שבאמת זעזע אז במערכון. ההשלמה השקטה והמודעת לעצמה עם הצעידה לעברי פי פחת. היציאה הנחושה למלחמה גם אם חצי עם נשאר במיטה. ההידרדרות הנינוחה, בעיניים פקוחות, אלי אסון, מכורח מסורת ארוכת שנים של הרס עצמי, של התנגשות בלתי מתפשרת בין משיחיים לרציונליים, של פילוג בלתי ניתן לגישור בין פרושים, צדוקים, איסיים וקנאים. ומתוך הבנה שרפורמות — והמחאות שבעקבותיהן — פשוט חוזרות על עצמן בין הדורות. אלה רק הטקסטים שמתחלפים.

הסברים מלומדים לא יעזרו. הניתוחים המשפטיים מיותרים. למול מסורת מבוססת כזו אין משמעות למכתב מחאה של מנכ”לים, וגם לא של 300 כלכלנים, חתני פרס נובל או אפילו של 1,000 קצינים.

אין תוחלת למשא ומתן או להצעות פשרה. אין השפעה לזעקות השבר של אהרן ברק. הרפורמה המשפטית לעולם לא תעצור בוועדה למינוי שופטים, מכיוון שזו לא מחלוקת משפטית ולא כלכלית. אף אחד פה לא נאבק על “הדמוקרטיה”. זו פשוט מלחמת דת. ובמלחמת דת אין חשיבות למה שקרה בהונגריה, למשיכת פיקדונות, או למה שהנגיד אומר. כולנו מאמינים, ומי שמאמין לא יוותר.