“מקרון היה בנקאי, יועץ השקעות ומנהל בבנק רוטשילד – הוא מבין שהתוכנית הזו תחריב את הכלכלה הישראלית”

ד”ר מאיה גז מעריצה את התרבות הצרפתית, ובמיוחד את התרבות הדמוקרטית הנטועה בה מאז המהפכה הצרפתית ■ “בשני סבבי הבחירות האחרונים הצרפתים לא איפשרו את החלפת השלטון. יהיה מאוד קשה לחסל את הדמוקרטיה הזו”

February 10th, 06AM February 10th, 06AM רותם שטרקמן שיחת פנים

מאיה גז, איך התרשמת מהשטיפה שעשה נשיא צרפת עמנואל מקרון לנתניהו לגבי המהפכה המשטרית, בפגישה שנערכה בשבוע שעבר?

בשורה התחתונה מקרון הוא כלכלן. הוא היה בנקאי, יועץ השקעות ומנהל בבנק רוטשילד, ולפני שנבחר לנשיא היה שר הכלכלה. ככלכלן הוא מבין שהרפורמה הזאת תשמיד את הדמוקרטיה בישראל, ובדרך תחריב את הכלכלה הישראלית. בנוסף, כנשיא של רפובליקה דמוקרטית חילונית, ברור לו מה תעשה הדרה של נשים מתפקידי קבלת ההחלטות.

טוב, הוא לא דיבר במילים כאלה חריפות.

מקרון הוא דיפלומט צרפתי, ובמסגרת הזאת הוא לא יכול להיות נחרץ, אלא לרמוז ולהעביר מסרים מתחת לפני השטח. זה חלק מהתרבות הצרפתית. הכל בניואנסים. לכן כל החיבוקים והסחבקייה בחצר הפנימית של ארמון האליזה בכל פעם שמגיע ראש ממשלה ישראלי לביקור, הם לא לפי האטיקט וכללי הטקס הצרפתיים.

זכור החיבוק של יאיר לפיד כראש הממשלה עם מקרון.

הדרך שבה ראשי ממשלה אומרים שלום לנשיא הצרפתי בחיבוק הזה מבהירה את הבדלי התרבויות. אנחנו עושים דברים עם כל הלב, הגוף והנשמה, והצרפתים עושים את אותם דברים בעדינות ובטעם טוב. הכוונות של כולם טובות, אבל התוצאות שונות.

נשמע שאת די מעריצה את התרבות הצרפתית.

בהחלט. אני החלטתי להיות צרפתייה, כשבתיכון בגימנסיה הרצליה היינו צריכים לבחור בין צרפתית או ערבית, ולכיתה נכנסה מישהי שנראתה כמו שחקנית — עם תסרוקת קארה וניחוח של סיגריות ובושם. כל הילדות שלי חלמתי ללמוד בצרפת. אולי זה מתחבר גם לתחושת הזרות שלי.

למה זרות?

מגיל צעיר הרגשתי שמשהו אצלי שונה, לא מקומי. הייתי ילדה מתבודדת ולא הכי מקובלת. התעניינתי בדברים שילדים אחרים לא התעניינו בהם, היה לי מנוי לכמה ספריות, קראתי וחלמתי להיות מישהי אחרת. סבא בנה לי סוכה משלי והדליק לי מדורה משלי. ההורים שלי התחתנו צעירים מאוד ולמדו ועבדו, וסבתא היתה כל עולמי. אמא שלי מספרת שבחדר הלידה סבתא ביקשה להחזיק אותי “רק לרגע”, והחזירה אותי אחרי חמש שנים וחצי, כשהיא מתה.

“עמנואל מקרון היה בנקאי, יועץ השקעות ומנהל בבנק רוטשילד – הוא מבין שהתוכנית הזו תחריב את הכלכלה הישראלית”

את זוכרת איך הרגשת?

כאילו גורשתי מגן עדן. להיות איתה היה להיות הכי מוגנת בעולם, אפילו שהיא הייתה ניצולת שואה שסחבה את אחותה הקטנה על הגב ביערות צ’כוסלובקיה המושלגים. כשהיא נעלמה מחיי, המרכז של החיים של כל המשפחה שלנו נעלם. בגיל חמש וחצי התחילו החיים המציאותיים בשבילי.

אבל לא התייתמת, חס וחלילה.

כן, מהדמות הראשית שכיכבה בסרט של חיי עד אז. אבל ההורים שלי לקחו את זה משם. הם לימדו אותי להיות עצמאית ולהגשים חלומות, גם את החלום המרכזי של לחיות בצרפת ולהיהפך לצרפתייה. עשיתי בגרות בצרפתית, ושלושה ימים אחרי שהשתחררתי מהצבא הלכתי לאוניברסיטה ללמוד שפה וספרות צרפתית. בשנה השלישית התקבלתי לסורבון.

די כיף לנחות בפריז.

טסתי לשם עם כרטיס לכיוון אחד ומזוודה. לא הכרתי אף אחד ושום מקום. הייתי בטוחה שלא יהיה קשה אחרי יותר מעשור של לימודי צרפתית, אבל כשהגעתי הבנתי שהמרחק הוא אמנם חמש שעות טיסה, אבל תרבותית אלה שנות אור. גיליתי שהחדר שמצאתי הוא במרחק שלוש שעות הליכה מחוץ לפריז, והתחלתי בכל בוקר לצעוד ב–5:00 בבוקר בשלג. הדהים אותי שכל המערכות שם פועלות אחרת, וזה לא רק בגלל השפה. אפילו לשכור דירה בפריז זה משהו אחר. מאחר שהחורף קשה, על פי חוק, גם אם אתה לא משלם שכר דירה, אסור להוציא אותך מהבית בחודשי החורף כדי שלא תקפא מקור.

מה היה הכי קשה?

בשבוע הראשון ללימודים עלו על הבמה מרצים אחד אחרי השני. הם דיברו צרפתית, ידעתי שהם מדברים בצרפתית, ועדיין כמעט לא הבנתי כלום. פתאום חששתי שההרפתקה הזאת תסתיים מהר משחשבתי, כי אני פשוט לא מבינה. בסוף נשארתי עשר שנים. הצרפתים מכבדים את ההיסטוריה בת 300 השנה שלהם. מבחינת קידמה הם מבוצרים מאחורי קו מאז’ינו, וזה מצא חן בעיניי.

מה עוד הרגשת ששונה?

הכל. למשל, המקום של האזרח בצרפת והדאגה הכלכלית של המדינה כלפיו, בניגוד אלינו. קצבת ילדים בארץ היא 164 שקל. בצרפת היא יותר מ–200 יורו לילד.

אם זה יהיה ככה אצלנו, הקופה לא תוכל לעמוד בזה.

אין הרבה ילדים בצרפת. הייתי עכשיו בפריז עם הבת שלי. נסענו במטרו וכל האנשים בקרון חייכו אליה, כי לא כל כך רואים ברחוב ילדים. מ–7:30 עד 18:00 הם בבית הספר. הורים לא מורשים להיכנס, הם ממתינים לילדים בחוץ. בישראל הכל סובב סביב הילד.

כלומר?

באחד המחקרים שלי חקרתי את נושא האמהות ואת מקומו של הילד בשואה, ואני מרגישה שהשואה הייתה קטליזטור למרכזיות של הילד בחברה הישראלית. אולי לא מיד אחרי המלחמה, אבל בפירוש בימינו. הילד מאוד מטופל. זה מתחיל מיד אחרי הלידה: יש חוגי התפתחות לתינוקות ולפעוטות, הדרכות הורים, פסיכולוגים לילדים, מטפלים באמנות, במשחק, באמצעות ההורים. אני לא גדלתי ככה. לא היו עסוקים בי כמו שאני עסוקה בילדים שלי.

ההורים מחפשים את טובת הילד.

ברור, אבל אם אני משווה את זה למערכת החינוך הצרפתית המושקעת והמתוקצבת מאוד, שם גדלים ילדים שנהפכים למבוגרים מלומדים עם סטנדרטים מאוד גבוהים בכל הקשור לאינטלקט ולאקדמיה, ועדיין — אתה לא רואה בצרפת את הילד במרכז. אישה בהריון, יולדת, אמא — היא במרכז, לא התינוק שלה. אתה רואה את זה אפילו בסימבוליקה בזמן הלידה: יש מנהג שהגבר גוזר את חבל הטבור כדי לנתק את הילד מאמו, ולהחזיר אותה לזוגיות. בצרפת אם נרשמת מראש, אתה יכול לשריין מקום לילד שלך בתינוקייה כשהוא בן פחות מחודש. יש מטפלת על כל שני תינוקות, ואין הרבה מקומות. הצרפתים רוצים שיהיה לאמא פנאי לחזור לעצמה.

התחושה שלי היא שיש פער בין המרכזיות של הילד בישראל להשקעה של המדינה בילדים.

אצלנו הרבה כסף יוצא על תקציב הביטחון. על הפריזאי הממוצע אין כמעט איום ביטחוני, וגם הפיגועים שהתרחשו ב–2015 לא פגמו באורח החיים. בצרפת הנשיא הוא ראש הצבא, אבל הפעם האחרונה שהיא נלחמה הייתה במלחמת העצמאות של אלג’יריה לפני 60 שנה. הדבר הראשון שמהגר מקבל בצרפת הוא כרטיס ירוק לביטוח בריאות, שאיתו הוא משלם לרופא ובבית המרקחת. ביטוח בריאות לסטודנטים עולה פחות מ–10 יורו לחודש. על תעודת הסטודנטית שלי הודפס שכר הלימוד ששילמתי לשנה — 4.5 יורו. הכל מסובסד. יצא לי להיות מאושפזת בבית חולים בפריז. יום אשפוז עולה 5,000 יורו, אבל הביטוח כיסה הכל.

כי ההשקעה הציבורית גדולה.

אתה יכול להיות עני מבחינה אובייקטיבית, אבל להרגיש מסודר. אני לא מדברת רק על התרבות המפנקת והרחובות המרהיבים: אתה ממש מקבל כסף מהמדינה, שדואגת לך ומטפחת אותך. סטודנטים מקבלים כסף לחשבון הבנק כדי לסייע להם בתשלום שכר הדירה, אתה לא משלם על רופאים ועל תרופות, כרטיס לתיאטרון עולה פחות מארוחה במסעדה. אם המעסיק שלך פשט רגל, המדינה תשלם את שכרך. דמי אבטלה משולמים במשך שנתיים.

ולא רק לכמה חודשים, כמו אצלנו.

אלה רק כמה דוגמאות. אין ספק שזה מאפשר לך להתפתח וללמוד בשקט, וכאדם מבוגר להקים משפחה ולעבוד לא יותר מדי, ולהתפרנס בכבוד ובעיקר ליהנות מהחיים. יש בצרפתית ביטוי “לתת לזמן את הזמן”. אוכלים לאט, חושבים לאט, מדברים לאט, מתאהבים לאט. לא ממהרים.

מצד שני, גם צרפת תתקשה לממן את כל זה בעתיד.

ברור שקופת האוצר הצרפתי סובלת מגירעון של מיליארדים בשל מדינת הרווחה שהיא. באופן פרדוקסלי, הם העבירו חוק שאין לעבוד יותר מ–35 שעות בשבוע ויש שעה הפסקה לארוחת הצהריים. בתקופת הקורונה, כשהמסעדות נסגרו, יצאה תקנה מיוחדת, שמותר לאכול מול המסך. ממש אישרו לצרפתים לאכול בזמן שהם עובדים.

חמור מאוד.

נכון, כי לכל פעולה יש את הזמן שלה. כשעובדים — עובדים. כשאוכלים — אוכלים. בכל פעם שמקרון מנסה להעביר רפורמה שפוגעת בעובד הצרפתי, מתחילות הפגנות.

“עמנואל מקרון הוא כלכלן. הוא היה בנקאי, יועץ השקעות, מנהל בבנק רוטשילד, שר הכלכלה. ככלכלן הוא מבין שהרפורמה הזאת תשמיד את הדמוקרטיה בישראל, ובדרך תחריב את הכלכלה הישראלית”

האפודים הצהובים.

כן, כשהוא רצה להעלות את המס על הבנזין הם חסמו את כל הדרכים ברפובליקה. צרפת היא ארץ ההפגנות. הם התאמנו על המהפכה הצרפתית, ומאז הם פשוט מומחים בלהפגין ברגליים. הם לא מוותרים. זאת מדינה שמנוהלת על ידי העם, וזה מדהים בעיניי. ככה רפובליקה דמוקרטית נראית. זו דוגמה לכולנו.

רק שאצלם אי־אפשר לחסל את הדמוקרטיה כל כך בקלות.

יהיה מאוד קשה לחסל את הדמוקרטיה הצרפתית. בשני סבבי הבחירות האחרונים ראינו שהצרפתים לא איפשרו את החלפת השלטון. גם אביה של מארין לה פן, שהתמודדה מול מקרון בבחירות האחרונות, הגיע בעבר לישורת האחרונה, מול ז’אק שיראק, וגם אז הצרפתים התגייסו והוא הפסיד. הצרפתים עבדו קשה כדי להגיע לדמוקרטיה, אחרי מונרכיה ארוכה. הדמוקרטיה הצרפתית התהוותה בדרך אחרת לגמרי מהישראלית. הטריקולור, דגל צרפת, הוא סמל לחופש, שוויון ואחווה, שהושגו, כמו אצלנו, בדם אזרחים. אבל זה דימום לגמרי אחר מהדימום שלנו.

בואי נדבר על הדוקטורט שלך, שעסק בדימום שלנו.

חקרתי את השואה והיהדות ביצירה של הסופר והטייס היהודי־צרפתי רומן גארי. הוא כתב 32 ספרים בשמונה שמות בדויים, בהם אמיל אז’אר, כולם סביב מלחמת העולם השנייה והשואה. בודדתי את הדמויות היהודיות ואיבחנתי אותן. הייתה לי הזדהות טוטאלית איתו.

למה?

גארי עבר לגור בצרפת עם אמא שלו כשהיה בן 14, ורק שם התחילו החיים שלו. הוא המציא את עצמו מחדש. הוא התחפש כשכתב, כאילו לבש על עצמו דמות אחרת, החליף שמות, החליף חתימות, המציא לעצמו זהויות. גם אני הרגשתי שהחיים התחילו מחדש כשעברתי לגור בפריז.

על מה הייתה מבוססת העבודה שלך?

השגתי אישור להיכנס לארכיון שלו, שנמצא במנזר קאהן בנורמנדי. כתבתי מכתב לבנו היחיד, דייגו גארי. לא ידעתי איפה למצוא אותו, אז פתחתי את דפי זהב הצרפתיים. היו שם שלושה דייגו גארי, וכתבתי לשלושתם את אותו מכתב ושלחתי בדואר. שתי מעטפות חזרו אחרי שבוע, וכעבור חודש קיבלתי מכתב מהכתובת השלישית. הוא כתב לי שהוא מאפשר לי להיכנס לארכיון של אבא שלו, שנמצא לא רחוק מהמקום שבו התרחשה עלילת הספר האחרון של גארי, “עפיפונים”.

נשמע מדליק.

בעיקר מרגש. נכנסתי למנזר הזה כשהייתי בחודשי ההריון הראשונים עם הבן הבכור שלי, וחשבתי שזה מוזר שישראלית יהודייה בהריון מתגוררת יחד עם נזירות. במשך חודש קראתי יותר מ–40 ארגזים של כל החיים הכתובים של רומן גארי. חשבונות בנק, מכתבים שהוא כתב לנשים, מכתבי אהבה שנשים כתבו לו, טיוטות של ספרים. זה היה אחרי חמש שנות מחקר וכתיבה של הדוקטורט, אבל לא הייתה ברירה, רציתי שגארי יהיה מרוצה איפה שהוא לא נמצא, וכתבתי את הכל מחדש. זה לקח לי עוד שנה.

מה גילית במנזר?

שאמא שלו שלטה על מחול הזהויות שלו, ולכן גם הייתה לו זהות יהודית סבוכה. רומן קצב נולד לאריה לייב קצב ולמינה קצב, והם גרו בקהילה היהודית בווילנה. הוא למד בחדר ודיבר יידיש וכמובן עברית. אמא שלו היתה חד־הורית, גרושה כבר פעם אחת ומבוגרת מאבא שלו, שבהמשך עזב אותם לטובת אישה צעירה יותר. אמא שלו הייתה פרנקופילית ושקרנית פתולוגית, והיא הכשירה אותו להיהפך לאחד כזה.

איפה הם גרו?

הם התחילו בווילנה, עברו לוורשה, וכשהגיעו לניס בדרום צרפת ב–1928, היא הריחה את ניחוחות הקסנופוביה, ואמרה לו שמעכשיו הם קתולים ושישכח מהיהדות שלו. הוא היה בן 14, והם הלכו יחד לקתדרלה הרוסית בימי ראשון. הם בחרו יחד את השם החדש שלו, “גארי”, כי אמא שלו אמרה שאין סופר צרפתי רציני שקוראים לו קצב. גארי תיפקד מבחינה רגשית כאבא של עצמו וכבן הזוג של אמא שלו. לכן גם לא היתה לה זוגיות נוספת.

הוא זרם עם כל זה?

הוא היה שותף להמצאת הדמות של עצמו. אבל באוטוביוגרפיה הלא רשמית שלו, “הבטחה עם שחר”, אפשר להבין שהוא מיואש ממנה. זאת הייתה אמהות חונקת. יש שם סצינה שבה הוא מתאר איך הוא חוזר מהצבא, והיא קונה לו כרטיס רכבת לברלין כדי שייסע להרוג את היטלר. הוא ידע שימות אם יעשה את זה, אבל היא רצתה שהוא ייזכר כגיבור. ברגע האחרון, הוא מספר, היא התחרטה. בכל מקרה, לא היה שום שלב בדרך שבו הוא אמר לה שהוא לא רוצה לעשות את זה. הוא החריש את המרד שלו בה. מאוחר יותר, כשהוא התפרסם, הוא נתן ראיונות ולכל מראיין סיפר סיפור אחר. הוא שיחק עם הזהות של עצמו, והפך אותה לגמישה.

הוא הגדיר את עצמו כקתולי מאמין בישו.

כן, אבל בספרים הוא לא הצליח להתנתק מהזהות היהודית שאמא שלו השביעה אותו וחינכה אותו להחביא. אולי זה היה המרד שלו. בכל 32 הספרים שכתב, למעט אחד, יש יהודים, והעלילה מתרחשת במלחמת העולם השנייה ובשואה. “ריקודו של ג’ינגס כהן” עוסק בדיבוק של יהודי בקצין אס־אס נאצי שירה בו, בספר הראשון שכתב, “חינוך אירופי”, יש את הרבי שטרן ואת מונייק, ילד הפלא שמנגן בכינור. הספר הראשון שעליו גארי זכה בפרס “גונקור”, שהוא האוסקר של עולם הספרות הצרפתי, היה “שורשי שמיים” והוא עוסק בטבח פילים באפריקה כאלגוריה לרצח היהודים בשואה.

למה פילים?

פילים הם חיה עם זיכרון ארוך, ופילה היא האמא האולטימטיבית. כשפיל זכר תוקף את הפילפילון שלו, כל הפילות של השבט מגנות עליו בגופן במעגל.

הספר הכי מוכר שלו (שפורסם תחת שם העט אמיל אז’אר) הוא “כל החיים לפניו”.

ספר שעוסק במאדאם רוזה, זונה יהודייה לשעבר, ניצולת אושוויץ, שמטפלת בילדי זונות ובטוחה שהמלחמה לא הסתיימה. היא ישנה עם תמונה של היטלר מתחת למיטה, מאמצת את מומו, מוחמד, ילד אחד שהשאירו אצלה, ואוהבת אותו כמו הילד שמעולם לא היה לה. את כל הסיפור הוא מספר בדיעבד, אחרי שהיא מתה, איך האכילה אותו גפילטע פיש, הכריחה אותו לצום ביום הכיפורים, ובתמורה הוא ישב לצד הגופה שלה, איפר אותה ואמר עליה קדיש. בצרפת כתבו שזו דוגמה ליחסי יהודים־פלסטינים. קיתונות של הומור שחור, שואה וציניות. הגארי הזה היה גאון.

סיפורים מעניינים. מה עושים עם דוקטורט כזה?

כלום. בשורה התחתונה יש לי דוקטורט שאי־אפשר לעשות איתו שום דבר.

אז למה?

כי בצרפת הכל אפשרי. אתה מגשים את החלומות שלך, והמערכת מאפשרת את זה. הדוגמה שהכי היממה אותי היא שכולם מתקבלים לשנה הראשונה של לימודי רפואה, כדי לא לפספס רופאים טובים. רק מי שעובר בציונים גבוהים יחסית, יכול להמשיך לשנה השנייה. גיליתי שצרפת היא בעצם ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. על הדברים האלה אני גם מדברת במופע שלי, “ערב אחד בפריז”.

ספרי על המחקר על אמהות בשואה.

אני חושבת שהמוות של סבתא שלי, שהייתה עבורי אמא אלטרנטיבית, השפיע עליי. האמהות של גארי כיכבה אצלי בדוקטורט בפרק שלם, שם ניתחתי את הדמויות של האמא היהודייה, ובהמשך גם עברתי למחקרים שקשורים לשואה. זה קרה במקרה. כשהבן שלי התחיל ללכת, שמתי לב שכשאני נותנת לו יד אני ממש סוגרת חזק, כמו שזכרתי את סבתא שלי מחזיקה את היד שלי. אמרתי לעצמי שאולי החרדות שלה מהשואה עברו בתורשה במחוות גוף, ירושה שהיא הורישה לי במסגרת זיכרון הגוף.

היא דיברה על השואה?

מעולם לא, אבל כנראה העבירה את זה בדרך אחרת. גם היום, כשאני מלמדת ניצולי שואה ובני הגיל השלישי צרפתית, אני מחפשת את הסיפורים שלהם ואת הקשר איתם. בכל אופן, חקרתי איך השתנתה האמהות בתוך גטו ורשה. קראתי יומנים ומכתבים של אמהות וילדים מהגטו ביידיש, והשוויתי אותם לאוטוביוגרפיות שכתבו ילדים אחרי מלחמת העולם הראשונה בפולין. נסעתי ליד ושם כדי לקרוא את הזוועות האלה אחרי שילדתי את בתי הקטנה, וזה היה נושא לא פשוט לאמא טרייה.

קראת ביידיש?

למדתי יידיש שלוש שנים בשביל זה. אני זוכרת יומן אחד מזעזע, של גבר שפוגש בגטו שלוש ילדות שהיו שכנות שלו לפני המלחמה, והן מציעות לו לשכב איתן תמורת כסף כדי לפרנס את האמא החולה שלהן. הן עבדו בגטו בזנות. הוא המום לחלוטין, וכמובן שלא מסכים, אבל הוא כותב על זה בשברון לב.

מזעזע.

היו לי למעשה שני גילויים גדולים במסגרת המחקר. הראשון הוא השינוי במעמד הילד בין שתי התקופות, כאשר אירועי השואה היו קטליזטור לשינוי הזה. בתקופה הראשונה, בין שתי מלחמות העולם, בבתים ובקהילות היהודיות הגבר היה במרכז. האישה באופן מסורתי נועדה לשרת אותו ואת המשפחה, ולהיות כלבויניקית שדואגת לפרנסה, לאוכל, לקניות, לילדים, לקשר עם מוסדות החינוך — ובעיקר לגבר, שהיה ממש הבעלים שלה.

ובגטו זה השתנה?

עם הכיבוש ותחילת המאסרים והרדיפות, התחילו לאסור גברים, לגייס אותם לצבא הפולני, לרדוף אחריהם. הרבה נשים יהודיות פעלו כדי לשחרר את הגברים שלהן, אחרות שידלו אותם לברוח כדי הציל את חייהם. מצד שני, היו גברים שפשוט עזבו את המשפחה ונעלמו, הסירו מעצמם אחריות.

המסגרת המשפחתית התפרקה הרבה פעמים.

ועם הכניסה לגטו הילד עבר להיות המרכז של הבית. המעמד והערך שלו בעיני האמא השתנו באופן מובהק, בין השאר כי אסור היה ללדת בגטו.

מה היה הגילוי השני?

הבדלתי בין שלושה סוגים של אמהות שהתפתחו בגטו: הסוג הנדיר ביותר היה האמהות הנוטשות. חלק מהיומנים שקראתי היו של “צופים מהצד”, שתיעדו את מה שהתרחש בגטו. באחד מהם מסופר למשל על פעוט שרודף אחרי אמא שלו וצועק “אמא, אמא, חכי לי”, והיא בורחת ממנו תוך כדי שהיא צועקת “תעזוב אותי, אני לא מכירה אותו”. הרבה פעמים ייחסו את המקרים האלו לנשים שלקו בנפשן, אבל גם לאמהות שהבינו שלא ישרדו עם הילד והעדיפו להציל את חייהן שלהן.

כואב לשמוע.

שני הסוגים האחרים היו של אמהות ביולוגיות שחיו כדי להציל את הילדים שלהן, אחרי שאיבדו לרוב את הבעלים וגם חלק מהילדים, ושל אמהות מאמצות. אלה היו נשים שלא היו להן ילדים, אבל האירועים שעברו חילצו מהן יצר אימהי מודחק והן דאגו לילדים שלא שלהן, בישלו עבורם וטיפלו בהם. הן נקשרו לילדים האלה והיוו עבורם תחליף לאימהות הביולוגיות. חוויות דומות אפשר למצוא גם אצל נשים לא יהודיות, שאחרי המלחמה התקשו לוותר על הילדים שבהם הן טיפלו. גם האמהות הביולוגיות וגם המאמצות סיכנו את עצמן לטובת הילד וההישרדות שלו.

גם פה ודאי אפשר למצוא לזה המשכיות בחברה הישראלית.

אחד הדברים המדהימים שזכיתי לגלות במחקר היה עד כמה אישה, בעיקר אמא, נהפכת לפנתרה, וכמה נשים מגיבות יעיל בשעת לחץ. נשים ישראליות הן הרבה מעבר למה שנהוג לחשוב. אנחנו נשות קריירה שמסוגלות להכל — חזקות וחסינות. רק תאתגר אותנו. 