יוסף מחיסן לא סיכן איש כששוטרי מג”ב ירו בו אש חיה – והרגו אותו

זו היתה הזירה בהפגנה בא-ראם: מצד אחד צעירים שיידו אבנים וזיקוקים. מצד שני שוטרים שעמדו במרחק של כמאה מטרים והמטירו אש. מחיסן כונה “צ’יק צ’ק” בפי מכריו כי הכל הלך אצלו מהר. כך גם חייו ומותו

February 10th, 06AM February 10th, 07AM

הסרטון: חבורה של פחות מ–20 צעירים מפוזרת ברחוב, רובם תופסים מחסה מאחורי צפרדע אשפה מפויחת שעליה הניחו משגר מאולתר ליידוי זיקוקים. הבהובי אור וקולות נפץ. בשולי הרחוב עומדים עוד שלושה צעירים נוספים ומיידים אבנים. הרחק מולם עומדת חבורה אחרת של בני גילם, שוטרי מג”ב, כעשרה במספר, חמושים וממוגנים מכף רגל ועד ראש. הם יורים אש חיה בצעירים.

בסרטון לא רואים את השוטרים, הם מחוץ לפריים. הם רחוקים, רק קולות הירי שלהם נשמעים. תחקירן “בצלם”, עאמר עארורי, מדד את המרחק בין השוטרים לצעירים: 90 מטרים. שום זיקוק לא פגע בשוטרים, גם לא אבן. השוטרים יורים באש חיה. על פי התחקיר של עארורי הצעירים ירו 14 זיקוקים, והשוטרים ירו שבעה כדורים באש חיה. זיקוקים מול כדורים חיים, זה כל הסיפור.

זה היה כמה שעות לאחר שתשעה פלסטינים, בהם אישה כבת 60, נהרגו בג’נין והרוחות סערו בכל רחבי הגדה. גם בכניסה לעיירה א־ראם, שבין ירושלים לרמאללה, יצאו הצעירים להפגין. הם הקימו מתרס של מכל אשפה והסתתרו מאחוריו, ליד חנות שנקראת “ממלכת העישון”. השוטרים עמדו מולם ליד המרכול של זוהיר אדריס. שוטרי מג”ב יצאו מבסיסם שנמצא לא הרחק משם והחלו לירות לעבר הצעירים גז וגומי ואחר כך אש חיה. לפתע נפל אחד הצעירים מיידי האבנים על הרצפה לצד מכל האשפה. זה היה יוסף מחיסן. הצעירים בקפוצ’ונים השחורים זעקו, מיהרו לשאת אותו על ידיהם. הם הכניסו אותו למכונית פרטית שעמדה לא הרחק משם, כבר היה בה פצוע אחד שנורה בבטנו. נושאת שני צעירים פצועים, החלה המכונית לדהור מהמקום במהירות. מחיסן מת מפצעיו, יומיים לפני יום הולדתו ה–23. הפצוע השני עדיין היה מאושפז השבוע בבית החולים הממשלתי ברמאללה.

עמק רפאים

א־ראם היא אחת העיירות שסבלו יותר מכל מהקמתה של חומת ההפרדה הארורה. החומה חצתה את העיירה לשניים, חלקה בירושלים וחלקה בגדה המערבית. אפילו רחובה הראשי של העיירה בותר. התוצאה: מפרבר ירושלמי הפכה א־ראם לשכונת עוני, שהעזובה וההזנחה בה זועקים מכל קרן רחוב. מראש ההר שעליו היא נטועה נשקפת חומת ההפרדה בעמק שמשתרע למרגלותיו. בתמונה הזויה במיוחד נראה בית מגורים שנותר נטוש ליד החומה, שהפך בית רפאים. כמותו כל העמק התלול והמרהיב שפעם ירדו אליו לטייל ועכשיו אף אחד לא מעז להתקרב אליו.

הדרך לתוך בית משפחת מחיסן רצופה ערימות אשפה שמתגוללות ברוח הקרה שצלפה שם השבוע. אבל הכניסה לבית המוזנח שבקצה העיירה מדהימה: נכנסים הישר אל חדר אורחים ארוך וצר, שקירותיו ותקרתו עטופים כולם בבדים בצבע ארגמן, כצבע הספות, ארגמניות גם הן. אפלולית שורה בחדר המעוצב והמפתיע הזה, תנור הספירלות מפיץ את חומו. יחיא מחיסן, האב השכול, יחף. בן 56, הוא צאצא של פליטים מהכפר עיראק אל־מנשייה (הוא קרית גת כיום), שגדל במחנה הפליטים אל־ערוב ועבר לפני כ–28 שנים לא־ראם. גם אשתו מנאל, בת 46, מאל־ערוב. השניים הורים לארבעה בנים ובת, יוסף היה בנם השני הכי צעיר.

במשך שנים עבד יחיא בשתי עבודות בירושלים, שומר באל אקצא ואיש ביטחון בבית החולים אל־מקאסד בהר הזיתים, עד שנשלל ממנו לפני כשמונה שנים היתר הכניסה לישראל, ללא הסבר ברור, והוא מנוע כניסה מאז מסיבות ביטחוניות. הווקף ואל־מקאסד מצאו לו מקומות עבודה חלופיים בעיירה שלו — שומר במכללה ובמרפאת חוץ של אל־מקאסד — אבל חייו כבר לא כשהיו. גם עכשיו, כשהוא אמור לעבור ניתוח מעקפים בלבו, ישראל לא מתירה לו להגיע לבית החולים שבו עבד שנים, המקום היחיד שבו יש לו ביטוח בריאות שיכסה את דמי הניתוח, וזה נמנע ממנו לפי שעה.

יוסף בנו עבד כשליח רכוב על קטנוע במסעדה בעיירה. הוא סיים בהצלחה את בחינות הבגרות שלו אבל סירב להמשיך ללמוד. בשנים האחרונות עשה הכל כדי למצוא אישה ולבנות לה בית על גג בית המשפחה. האבא אומר שכבר היתה לו מישהי; בבניית הבית טרם החל. כשהיו הפגנות בעיירה, הוא היה מצטרף, ככל הצעירים. כך גם היה ביום חמישי, 26 בינואר.

כשעה קודם לכן החל אביו לטלפן אליו לסלולרי שלו ולא נענה. המכשיר היה סגור. הוא טלפן לחבריו ואלו לא ידעו איפה יוסף. יחיא החל לדאוג. הוא ידע שיש עימותים בכניסה לעיירה

יוסף יצא בבוקר לעבודה ואז גילה שהוכרזה שביתה כללית בעיירה במחאה על ההרג בג’נין. הוא חזר הביתה, התקלח והחליף בגדים ושוב יצא את הבית, מבלי לומר לאן שם פעמיו. שעה קלה אחר כך יצא האבא להוציא כסף בבנק המקומי ופגש את בנו ברחוב. הוא ניסה לשדלו לבוא הביתה לאכול, אבל יוסף סירב. אביו חושב שייתכן שהלך למסעדה הסגורה כדי להכין את האוכל ליום המחרת, ואולי ניסה לחזור הביתה, אבל החל משעות הצהריים פשטו כוחות מג”ב על העיירה ויוסף התקשה לחזור.

כך או אחרת, אמו ואביו לא יראו אותו עוד. יוסף לא חזר. הבחור החייכן והנאה מהתמונות בפינת ההנצחה הזעירה בקצה חדר האורחים בצבע ארגמן, הצטרף לצעירים מיידי האבנים והזיקוקים על השוטרים שפלשו לעיירה שלהם. השעה היתה בסביבות שלוש אחר הצהריים. כשעה קודם לכן החל אביו לטלפן אליו לסלולרי שלו ולא נענה. המכשיר היה סגור. הוא טלפן לחבריו ואלו לא ידעו איפה יוסף. יחיא החל לדאוג. הוא ידע שיש עימותים בכניסה לעיירה.

אחרי שעה קלה הגיע הביתה אחיו הצעיר של יוסף, עבד אל־רחמן, בן 17, וביקש מאביו את המפתחות של המכונית המשפחתית הקטנה. עבד אל־רחמן כבר ידע שיש שמועות שאחיו נפצע, אבל הוא לא גילה זאת לאביו. יחיא אומר שהוא הסתובב בעצבנות בבית, דאגותיו גברו, אך לא אמר מילה. הוא הרגיש שאסון מתרגש ובא.

לפתע ראה האב במצלמות האבטחה שמותקנות בכניסה לבית את שני בניו האחרים, איברהים, בן 26 ומוחמד, בן 24, שעובדים במפעל אלומיניום באזור התעשייה מישור אדומים, מסתובבים אנה ואנה ומדברים נסערים בסלולרי שלהם. הרף עין אחר כך ראה אותם מתרחקים מהבית בריצה. כבר היה ארבע וחצי אחר הצהריים. יחיא שאל את עצמו: למה הם רצים? מה קרה? עכשיו כבר לא נותר ספק בלבו שמשהו רע קרה ליוסף. יחד עם אשתו וגיסו מיהרו השלושה לצאת במכוניתו של הגיס לעבר בית החולים הממשלתי ברמאללה.

הדרך היתה פקוקה. בחמש וחצי הגיעו לבית החולים ובחדר טיפול נמרץ הוא ראה את הרופאים מנסים לשווא להחיות את בנו. יחיא אמר לרופאים: “הניחו לו. הוא מת. תנו לי את גופתו”. בשש קבעו הרופאים את מותו, כדור שנכנס מצד ימין במותנו יצא מהבטן ופגע בדרכו בכמה איברים פנימיים. יחיא הותיר את גופת בנו בבית החולים למשך הלילה, הוא רצה שקרובי המשפחה ממקומות רחוקים בגדה יספיקו להגיע ללוויה. למחרת נקבר יוסף בבית הקברות של א־ראם. בהמשך עד ראייה סיפר לו שראה שוטרת כורעת ויורה לעבר יוסף וחבריו.

תיאור לא מגובה

בתשובה לשאלה מדוע השתמשו השוטרים באש חיה כשלא נשקפה סכנה לחייהם, מסרה השבוע דוברות מג”ב ל”הארץ” את ההודעה שפרסמה ביום התקרית, לפיה הכוח פעל “בעקבות הפרות סדר אלימות והתפרעויות, הכוללות יידויי בקבוקי תבערה וירי זיקוקין לעבר הכוחות בניסיונות לפגוע בהם. בתוך כך, כוח מג”ב חתר למגע במטרה לעצור את החשודים.

בשלב מסוים, קצין מג”ב שפעל במקום וחש בסכנה לחייו בעקבות ירי זיקוקין בכינון ישיר ויידוי בקבוק תבערה מטווח של מטרים בודדים ביצע ירי מדויק לעבר שני החשודים ונטרל אותם. שני המפגעים נפצעו באורח בינוני ופונו לקבלת טיפול רפואי”. לתיאור ההשתלשלות הזאת, נדגיש, אין שום אסמכתה בסרטון הווידאו שתיעד את הירי בשני הצעירים וגם לא בעדויות שגבה תחקירן “בצלם”, עארורי. יוסף, כזכור, גם לא נפצע ב”אורח בינוני”.

בביתו ממשיך האב השכול לספר לנו על בנו: חבריו קראו לו “צ’יק צ’ק”; כך הם גם כתבו עליו בפייסבוק: “איבדנו את צ’יק צ’ק. צ’יק צ’ק מת”. הם קראו לו ככה, כי הכל הוא תמיד עשה במהירות. צ’יק צ’ק הוא חי, וצ’יק צ’ק הוא מת.