תמות נפשי עם לוין

את החץ של מערכת המשפט היום מובילות שתי נשים חזקות: היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, ונשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות.

שתיהן כמו גמלו בליבן להגיע לכדי התנגשות מודעת, ונמצאות על המסלול הבטוח למלחמת עולם בין העולם המשפטי לעולם הפוליטי.

מלאות עזוז ורוח קרב צודקת, השתיים מנהלות מלחמה על כבוד, אגו ומעמד, על הגב של מדינת ישראל, על הגב של כולנו. התנהלותן של השתיים בחודש האחרון היא התנהלות של “דובי לא־לא” – לא מוכנות להידבר או להתדיין, לא מוכנות לשמוע ולא מוכנות להסתכל פנימה לתיקון הדרוש או לצדדים – על החללים ועל האדמה החרוכה שהן מותירות אחריהן.

שר המשפטים יריב לוין אמר כבר כמה פעמים שהוא מוכן להידבר, שהוא רוצה הסכמה רחבה על רפורמה, שחשוב לו שיח. הוא רק לא מוכן לתנאים האבסורדיים שנשיאת בית המשפט העליון מציבה. הוא לא מוכן, ובצדק, להקפיא הליכי חקיקה. גם הוא יודע שהקפאת חקיקה בציווי העליונה היא מתכון לבלבול ולכאוס, תקדים מסוכן לעתיד, שיהפוך את נבחרי הציבור שלנו לבובות על החוט של אסתר חיות.

איך יכול להיות שנשיאת בית המשפט העליון דורשת הקפאת חקיקה של הכנסת כתנאי מוקדם לשיח? איפה הפרדת הרשויות הכל כך חשובה? האם שר המשפטים יעז לדרוש הקפאה של כל הדיונים בבג”ץ הקשורים לממשלה כתנאי להידברות? מובן שלא. אז מדוע לנשיאת העליון מותר? גם נאומיהן של השתיים רושפי אש וזעם, כאילו היו דוברות בהפגנות, ולא נשים שקולות שאמורות להנהיג ולהוביל מערכת משפטית שלמה.

היועצת המשפטית לממשלה, מצידה, רוקדת טנגו מסוכן עם הנשיאה חיות ועם מתנגדי הרפורמה, כשהיא מאיימת, במרומז או שלא במרומז, על נבצרות ראש הממשלה נתניהו. היא כבר הזהירה את ראש הממשלה פן יתעסק בענייני הרפורמה, כי הוא מצוי בניגוד עניינים. אבל האם בהרב־מיארה עצמה אינה מצויה בניגוד עניינים? הרי הרפורמה תחול ותשפיע גם עליה, אם אכן תעבור החקיקה, אז היכן הדעת לניגוד העניינים שחל עליה? מי שומר על השומרים?

חיות ובהרב־מיארה לא מוכנות להתמודד עם הררי הביקורת הציבורית על מערכת המשפט, ולא מוכנות להודות שבג”ץ קצת הגזים באקטיביזם שלו, בפסקי דין פוליטיים, בהתערבות בחוקי יסוד שבג”ץ עצמו הפך אותם למעין חוקה ישראלית. במקום להתמודד, הן מתבצרות בתוך המבצר הצודק שלהן, שכל מי שמבקש לגעת בו הוא אויב הדמוקרטיה.

חיות ובהרב־מיארה וחבריהן, השייכים לאותה אליטה משפטית, הפכו את בית המשפט למועדון סגור ואת הפרקליטות לגוף שאסור לבקר אותו. יריב לוין, אגב, אינו לבד במועדון המותקפים. קדמו לו גם שרי משפטים אחרים שביקשו להוביל שינוי – איילת שקד, דניאל פרידמן, יעקב נאמן ואחרים. כל אחד בתורו היה אויב הדמוקרטיה.

ותגידו, איפה שאר שופטי העליון? עוד 14 נבחרים, באמת נבחרים, מדוע קולם לא נשמע? כולם מסכימים עם ריצת האמוק של הנשיאה? האם זה שלטון יחידה שם, בבית המשפט העליון של ישראל? כולם מתיישרים עם הקו ההתאבדותי של אסתר חיות? אין מגוון דעות ואין קולות אחרים? ובקרב המשנים ליועמ”ש, או הפרקליטים הבכירים – כולם מסכימים?

אני רואה את התנהלותן חסרת האחריות של נשיאת העליון ושל היועמ”שית, רואה את שיקול הדעת התמוה – ורועדות לי הרגליים. מה קורה בין כותלי בית המשפט? מה קורה בדרך לשם? מה קורה כשיש להן כוח כמעט אבסולוטי על חיים של אנשים, על מהלכים במדינה? זה שיקול הדעת של הנשים החזקות במדינה? מלחמת גוג ומגוג? ולמה? כי שר משפטים, נבחר ציבור, מבקש להביא תיקון למערכת המשפט?

חיות ובהרב־מיארה בחרו צד – הן בחרו בצד שהחליט “תמות נפשי עם לוין”. ומישהו חייב לעצור אותן.