דיוני הוועדה על תוכנית נתניהו־לוין איבדו כל שליטה. בקרוב גם המדינה

ריבים, צעקות ויועצים משפטיים שמשמשים גלדיאטורים בזירת דיונים מופרעת, שבה מערכת המשפט נאבקת בדוחק על נשימותיה. והכל מתקיים בין יהודים בלבד, הערבים לא חלק מהאירוע

February 08th, 06AM February 08th, 10AM

מי ששואבים עונג משכשוך גס במיצי מרה עכורים, מי שרוצים בימים אלו לראות קרקס מטורלל מהו, כזה שמטריף את יושביו, ומזכה את צופיו באפקט נוירוטי ובכאב ראש עוצמתי — מוזמנים לגשת לוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת. שם מתקיימים הדיונים בנושא ההפיכה המשטרית, המכונה על פי יוזמיה “הרפורמה המשפטית”.

בשעות הבוקר אולם הוועדה מלא בדרך כלל עד להתפקע — בח”כים ובמבקרים מן הגורן ומן היקב, שאינם חדלים מלריב אחד עם השני בצעקות, לעתים בכמה מוקדים מקבילים באותה העת. היו”ר, שמחה רוטמן, שקוע רוב הזמן בהתנצחויות קטנוניות עם חברי האופוזיציה, שאותם הוא מוציא מהוועדה שוב ושוב. בזמן שהם בפנים הם רבים עם חברי הקואליציה, שנחלצים לעזרת רוטמן.

לצד לשעברים למיניהם כמו שופטים בדימוס, חברי כנסת מיתולוגיים ומומחי אקדמיה — כולם מגיעים חיוורים מדאגה כדי לזעוק חרדה — שוהות דמויות שונות, שבאמתחתן יותר מדי זמן פנוי ומעט מדי אחזקה טיפולית. חלק מהן מנסחות בימים אלו חוקה. אחרות מתכננות את בניית בית המקדש הבא או את הרפורמה שאחרי הרפורמה. כולן תורמות לסצנה הכללית.

ביום שני בפתח הדיון קמה קבוצת צעירים בצעקות קצובות במפגן מחאה מהדהד (“ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה”). סדרן חרוץ ושאפתן הוציא ביד אחת שלושה מהם, וביד השנייה הושיב בכוח פעיל ליכוד שקם עליהם. הסדרנים עוד לא התקררו, וכבר רוטמן והאופוזיציה שוב רבו כי רוטמן השתלח במשנה ליועמ”ש, אביטל סומפולינסקי, וניסה להוכיח שהייעוץ המשפטי עוין לממשלה.

אחרי אחת הפעמים שיוראי להב הרצנו מיש עתיד הוצא מהחדר והורחק מהדלת הראשית, נשמע לפתע קולו מאחורי הדלת האחורית “אני בחוץ כל הדיון עכשיו?!”. “כן!” ענה לו רוטמן, ובאותו שבריר שנייה כבר פנה לריב עם מישהו אחר. “זה כמו כיתה ג’ כאן”, אמרה עוזרת פרלמנטרית מוכת תימהון, שאתרע מזלה להתחיל את הקריירה בכנסת הזאת. האמת שזה יותר מחלקה ג’ — במקום שבו אנשים פשוט הזדכו על שפיותם.

נציגי הייעוץ המשפטי מנסים עוד לשחק בכללים הישנים, שבהם מסרו עמדה משפטית ביחס לנושא מסוים, וזכו לתגובה בהתאם. הם לא יכולים לדבר ללא השתלחות בהם “ובבוסית” שלהם, תוך ניסיון למסגר אותם כשחקנים פוליטיים. ההלם על פניהם ברור: הם רצו להיות פקידי ממשל מנומסים, הם מתנהגים ככאלו, מתלבשים בהתאם, ונמנעים ממש בכוח מלהרים את קולם. והנה, בהקשת אצבע הם מצאו את עצמם בתפקיד גלדיאטורים בזירה מופרעת. איך הפכה מערכת המשפט — חוד החנית הדמוקרטי — לנידונה למוות, הנלחמת בדוחק על נשימותיה?

מאז החלו הדיונים בוועדה אני מנסה לבקר בה אחת לשבוע כדי לבסס רושם רחב מהאירוע הזה. בשבועיים האחרונים השיח בוועדה, שלפי הממשלה אמורה להיות זירת הדיונים הדמוקרטית והפתוחה ביחס להצעות המהפכניות, הדרדר למצב כאוטי ומשובש, כנראה חסר תקדים בהיסטוריה של הפרלמנט הישראלי.

למרות הביטחון והנחישות שמפגינה הממשלה בקידום הרפורמה — גם חבריה יודעים, שהם פשוט איבדו שליטה על האירוע. ועדת החוקה היא הפרומו. עוד מעט כל המדינה תיראה כך. אין ספק, משילות בתפארתה.

אינטרס פלסטיני

לא ברור כמה מהלוחמים מכל הצדדים שמים לב בכלל לכך שהקרב היצרי בו הם נוטלים חלק מתקיים, בכנסת כברחוב, בין יהודים בלבד. למרות שהאוכלוסייה הערבית, ובראשה נבחרי הציבור הערבים, הם מטרה מרכזית בסדר העדיפויות של הממשלה הזאת, הערבים פשוט לא חלק מהאירוע. הם מתנהגים כאילו כל זה לא נוגע אליהם. כאילו גם הם אימצו את הוראות הבימוי של שאולי מהמערכון הנבואי “בארץ נהדרת” ביחס למלחמת האזרחים העתידית (“חוץ מהערבים. בכם נלחמנו מספיק, וזה לא הוביל לשום מקום. אתם שבו בצד”).

יש משהו סימבולי בכך שעופר כסיף “היהודי” של חד”ש-תע”ל נלחם בעוז בוועדה, ונואם בלהט על החוקה האמריקאית, משנת אריסטו ומנחם בגין (באוזני בריונים חירשים). הח”כים הערבים כמעט לא מגיעים לוועדה. איימן עודה היה פעם או פעמיים. מנסור עבאס ביקר השבוע לזמן קצר, ונראה יותר כמו אורח נבוך בביקור נימוסין אצל השכנים המטורללים שחוגגים את שיגעונם.

“המפלגות הערביות לא בדיון, והפוליטיקאים הערבים לא בוועדה”, אומר גורם המעורה בפוליטיקה הערבית, “הציבור הערבי לא מרוצה מהממסד הפוליטי הקיים, שמערכת המשפט נתפסת כחלק ממנו. הם אומרים: מערכת המשפט נותנת אישורים להפקיע לנו קרקעות ולהרוס לנו בתים, כך שבאמת צריך לשנות משהו. ואם מונחת הצעה כזאת, אז אחוז מסוים אומר בסדר, בואו נשנה. אין בייס שאומר לאיימן עודה או מנסור עבאס תילחמו ברפורמה הזאת. הם לא יעשו זאת על דעת עצמם”.

שאלה בסקר שפרסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה, על ידי פרופ’ תמר הרמן וד”ר אור ענבי, באשר ליחס הציבור לרפורמה המשפטית לפי פילוחים שונים — מאששת את האמירה הזאת. אחת השאלות בסקר בדקה שיעור תמיכה בתוכנית להחלשת מערכת המשפט על פי פילוח לפי הצבעה אחרונה בבחירות. מהסקר עולה, כי כ-31% מהנשאלים ממצביעי חד”ש-תע”ל תומכים בתוכנית — שיעור שקרוב יותר לאחוזי התמיכה בקרב מפלגות הקואליציה (ליכוד 57%, ש”ס 63%) מאשר אחוזי תמיכה קלושים עד אפסיים במפלגות האופוזיציה “היהודיות” (3% ממצביעי יש עתיד תומכים ו-2% ממצביעי העבודה ומרצ). המפלגה השנייה באופוזיציה, שמצביעיה מביעים תמיכה בתוכנית בשיעורים ממשיים היא רע”ם עם 18%.

“בסופו של דבר המאבק ממסוגר כקרב על עתיד המדינה הציונית והחיים הציוניים כאן”, אומר דורון נבות, ראש המרכז היהודי ערבי באוניברסיטת חיפה, “זה קרב בין מחנה פופוליסטי-רדיקלי-לאומני לבין מחנה שהוא יותר ליברלי, אבל שני המחנות רבים בתוך הנחות היסוד הציוניות, שהערבים פשוט לא מקבלים. זה לא שהערבים לא מבינים שאין הבדל בין איתמר בן גביר לממשלה הקודמת. הם מבינים. אבל מכאן להיאבק ממש עם האנרגיות שצריך למאבק — הדרך ארוכה. יש גם קטע שרואים ברשתות ובמדיה הערביות, שהממשלה הנוכחית היא-היא הפנים האמיתיות של הציונות, כך שיש פה גם אינטרס פלסטיני”.

סיבה נוספת שמונים גורמים בפוליטיקה הערבית היא שאיימן עודה לא יכול להתריע בחריפות גדולה מדי על הסכנה העולה מן הרפורמה בפרט והממשלה בכלל, מבלי לשאת באשמה לפירוק ממשלת השינוי הקודמת. “עודה מגזים בנוראיות הממשלה הקודמת, ומפחית באסוניות הממשלה הנוכחית”, אומר מקור, “איך יסביר אחרת לבוחרים שלו, שהוא נתן לדבר הזה לקרות”?

“חד”ש-תע”ל נגד ההפיכה המשטרית בכל רמ”ח איברנו”, אומר אחמד טיבי, “אנחנו נצביע נגד כל מה שיוצא מוועדת חוקה, למרות שבית המשפט העליון, שהוא המוקד של השינוי המשטרי, לא נתנו סעד לפלסטינים בדרך כלל ואישר את חוק הלאום וחוק ועדות הקבלה. למרות כל זה אנחנו נימצא תמיד מול הצד שמפעיל D9 נגד בית המשפט העליון”.

אמסלם צדק

מי שהסתובב בירושלים באזור גשר המיתרים, בדרך למשכן הכנסת ומשרדי הממשלה, יכול היה לחזות בסוג חדש של מחאה. בעיר שבה דודי אמסלם היה בכיר בעירייה ואיתה היה מזוהה — נתלו שלטים בגנות בנימין נתניהו, בעקבות יחסו המתנכר לחייליו הנאמנים לסיעה ובשל הביזה שערכו שותפיו הקואליציוניים.

המשבר הארוך של אמסלם, שגובה כל העת על ידו חברו הנאמן דוד ביטן, אבל לא באמת תפס נפח משמעותי מסדר היום של הממשלה, הגיע לסיומו הזמני אחרי שאמסלם מונה “לשר במשרד המשפטים, שר לשת”פ אזורי ושר המקשר בין הממשלה לכנסת”. כאורך הטייטל, כך קוצר ההשפעה.

האמת היא שאמסלם צדק בכל מה שאמר על נתניהו, כשהאשים אותו בהשפלת כל “האמסלמים והביטנים”. הפתרון שנרקח עבורו מוכיח את דבריו טוב יותר מזעקתו הפגועה, כשנותר ללא תפקיד משמעותי, למרות שחירף נפשו בהגנה על הבוס והגיע למקום גבוה בפריימריז בליכוד. את התפקידים האמיתיים — ובמקרה הזה כתר הרפורמטורים הגדולים, נתן נתניהו ליריב לוין, בצלאל סמוטריץ’ ושמחה רוטמן. האמסלמים והביטנים יהיו הגייסות שיילחמו עבורם בתמורה לכיבודים ריקים ותפקידים מומצאים שאפילו לא מתחזים למשמעותיים.