לא נעים להגיד, אבל מזמן לא ראיתי סרט כל כך דבילי
מ.נייט שאמאלאן פרץ לחיינו לפני כחצי יובל עם “החוש השישי” ו”בלתי שביר” – באמת ובתמים שניים מן הסרטים האמריקאים המסחריים היפים והמדהימים של דורנו. מאז, למרבה הצער, הוא מתקשה לשחזר את ההצלחה הדו-פעמית, בטח מבחינה מסחרית. בסוף השבוע האחרון עלה אצלנו לאקרנים סרטו החדש, “דפיקה בדלת”, והתגלה גם כן כאכזבה.
כמשתמע משמו, הסרט מתחיל בדפיקה בדלת. הדלת שייכת לזוג גאה, המגדל יחדיו ילדה מאומצת. הדופקים הם חבורה רנדומלית על פניו של ארבעה אנשים. הם מסבירי פנים, אבל נושאים עמם בשורה איומה: האנושות עומדת בפני אפוקליפסה. הדרך היחידה להציל אותה היא אם המשפחה תסכים להקריב קורבן.
המלכוד כפול: קודם כל, בניגוד לנהוג בסיפורים כאלה, המשפחה לא יכולה להקריב קורבן חיצוני. כלומר, היא לא יכולה לשחוט עז, לצורך העניין. הקורבן צריך לבוא מתוכה. נוסף לכך, גם מי שיבצע את העקידה צריך להיות אחד מהם: ארבעת הדופקים בדלת לא יכולים לבצע את הרצח או את ההתאבדות בשבילם. למה? ככה, זה הסיפור ואנחנו מתבקשים לקבל אותו כמו שהוא.
לזכות הסרט נאמר שני דברים: קודם כל, תצוגות המשחק בו מעולות. בעיקר אמורים הדברים לגבי דייב בטיסטה הנפלא והבלתי נלאה, שמגלם את מנהיגם של הנוקשים בדלת. בדרך כלל, דמויות של פורצים בסרטים כאלה מגלמות רוע מוחלט ומיזנטרופיה. פה, הדמות שלו פועלת דווקא מתוך רצון עז להציל את האנושות, והשחקן מיטיב לגלם את אהבת האדם הזו באמצעות הבעות פניו ושפת גופו מלאות החמלה והחסד.
נגיד גם שמותחן האימה הפסיכולוגי הזה מצליח לשמור את הצופים במתח לאורך כל הדרך – קצת יותר משעה וחצי. מה חבל שבסופו של דבר, החוויה הזו לא מתגמלת: שאמאלאן היה פעם אשף הטוויסטים, אבל הסרטים האחרונים שלו מסתיימים בקול ענות חלושה, וכך גם כאן. למעשה, “דפיקה בדלת” מתקשה להוסיף משהו שלא היה קיים כבר בטריילר שלו. זה מקרה מובהק של “ראיתם את הקדימון – ראיתם את הסרט”
אם בוחנים את התסריט בדיעבד, הרי שהוא לא משכנע, חסר היגיון פנימי, לא מתוחכם ובמילים פחות יפות – דבילי לחלוטין. אפשר אפילו להצהיר כך: מזמן לא ראינו סרט כל כך דבילי. היה כאן פוטנציאל להעמיד את הדמויות ואת הצופים במבחנים מאתגרים, מעמיקים, מורכבים ומעוררי מחשבה, אבל במקום לפתוח את הדלת לכיוונים האלה, “דפיקה בדלת” הולך על פתרון דפוק, וסליחה על הביטוי ומשחקי המילים. אם לא די בכך, הוא גם מקנח בממבו-ג’מבו רוחני ובאוסף של קלישאות, למשל הסצינות הנדושות בהן הגיבורים צופים בדיווחים טלוויזיונים גנריים על צונאמי ושאר אסונות טבע.
הבעייתיות של העלילה הזו מתחזקת אם נשווה אותה ל”הקופסה”, הסיפור הקצר של ריצ’רד מתיסון שהפך לפרק של “אזור הדמדומים” ובהמשך לכך לסרט באורך מלא. גם שם היה סיפור על דמויות מסתוריות, זוג מן היישוב ודילמה, אבל אז היה הרבה יותר קל לקבלו אותו.
במקרה של “הקופסה”, אדם מסתורי ניגש לזוג, מגיש לו קופסה ומבטיח כך: אם תלחצו על כפתור, תקבלו מיליון דולר, אבל מישהו שאתם לא מכירים אי שם בעולם ימות. במקרה זה, הרווח גדול ברור – להתעשר וליהנות מהכסף בזמן שהעולם ממשיך כרגיל. זה הופך את הדילמה המוסרית לגדולה וברורה גם כן.
במקרה של “דפיקה בדלת”, זה לא כך: מה הטעם להישאר בחיים אם כל האנושות תושמד? מה ייצא לך מזה? אתה תחיה בעולם שאין בו אף אחד. איך תשתה, איך תאכל, איך תבלה, עם מי תדבר, איך תעשה עוד ילדים? לא עדיף כבר למות? מה הדילמה פה?
“דפיקה בדלת” גם מצפה מאיתנו לקבל יותר מדי התניות. למה דווקא ארבעת הטיפוסים האלה דפקו בדלת? למה דווקא בחרו במשפחה הזו? למה הם דורשים מהם דווקא את הקורבן המסוים הזה ובצורה הזו? התקווה שלי היתה שהסרט ימצא תשובות, אבל מה שאנחנו יודעים כשהדלת נפתחת הוא פחות או יותר מה שאנחנו מקבלים כשהדלת נסגרת.
על כל זאת ודיברנו בפינת הקולנוע השבועית של איריס קול. האזינו לפינה למעלה ותזכרו – בפעם הבאה שפרשי אפוקליפסה דופקים בדלת, פשוט תגידו שתרמתם במשרד ואל תפתחו!
